התפצלות//לברוח

/16/

״אני... אני צריך לחשוב קצת.״ דין מלמל ונעמד בחוסר יציבות. הוא התנדנד קצת גם כשעמד וגלי קמה ועזרה לו להתייצב. הוא רק נרתע ממגעה כפי שהיה נרתע ממגעה של להבה.
״לבד.״ אמר בתוקף והלך משם כולו רועד. הוא עלה על האופנוע שלו ונסע משם במהירות. לשמע צרימת האופנוע על הכביש גלי פשוט קרסה ונשכבה פורקדן על האדמה. היא הרימה את העיניים אל הכוכבים שבהקו ביופי לא רגיל ופשוט בכתה. לא היה לה אף אחד. האדם היחיד שסמכה עליו לחלוטין, האדם היחיד שאהבה בעולם הזה, אהבה אמיתית מעומק הלב, ברח ממנה. היא לא האשימה אותו, היא האשימה את עצמה על שהבריחה אותו. הוא היה כל חייה, שבריריים ככל שהיו באותה נקודה. מגעו הפיח בה חיים, קולו זרע בה ערנות, רק מראהו גרם לה לחייך. היא לא התמודדה עם שום אסון בסדר גודל בחייה, וידעה שהדרך היחידה בה תוכל להתמודד עם כל מה שקרה אז היא כשדין עומד לצדה, תומך בה ומחזק אותה. אין לי אף אחד, חשבה, אפילו לא את דין.

ברגע ההוא היא הצטערה על שסירבה להצעת הנישואים שלו. היא אהבה אותו כל כך, החיים בלעדיו, בייחוד במתכונת שבה היו באותו הרגע, נראו בעיניה חסרי כל תוכן. כבר היה עדיף למות, לדעתה. אבל היא כבר ידעה שאין לה את האומץ. השנאה העצמית שלה גברה ככל שחשבה על כך יותר, והאדמה החלה לשרוף במגע עם עורה. זה היה אותו הצוק שהיא ניסתה להתאבד בו, אותו הצוק שבו נכשלה. היא חשבה על כמה קל יותר היה העולם אם הייתה מתאבדת אז. למרות הכאב שחוותה ממגע האדמה, הכאב הזה הרגיש כאילו הוא מגיע לה. פסיכולוגי ככל שהיה, היא חשבה שהיא ראויה לכאב הזה. באדמה הזו נבלמו גלגלי רכבה, וכעת האדמה מענישה אותה על פחדנותה. היא התפשטה עד שהייתה ערומה לגמרי ושכבה על האדמה, ממש מתפלשת בחול ובכאב שגרם לה. היא חייכה לעצמה דרך הכאב, מרגישה כאילו משלמת חלקית את העונש שמגיע לה. הכאב נהפך לחברה.
וזה כל מה שהיה לה באותו הרגע, הכאב. דוקר וצורב ושורף ללא רחמים. היא ידעה שזה קצה המזלג ממה שמגיע לה, אבל זו הייתה רק ההתחלה.
היא בכתה עד שלא יכלה יותר, ואז נעמדה. היא הייתה כל כך מטושטשת שהיא לא הייתה מסוגלת לראות את נמלי הדם הרבות שהתרוצצו במקום בו שכבה. הכאב שחשבה שהיה העונש שגופה גזר עליה היה כאב הגיוני ואמיתי, אבל היא כבר חתכה מדרך ההיגיון מזמן.

היא נכנסה לרכב וחשבה לאן לנסוע. היא ודין כבר גרו ביחד, הוא עזר לה להרחיק את הסיוטים ולהתייצב. הוא בטח חזר לדירה שלהם, ולה לא היה מקום לחזור אליו. הארנק שלה נשאר בבית, מה שאומר שלא יכלה לישון בבית מלון, אז היא ישנה את הלילה באוטו. כעת, כשישנה פעם ראשונה ללא דין זה חודשים ארוכים, סיוטיה חזרו. היא לא זכתה לשינה בת שעה רצופה, אלא התעוררה עם אגלי זיעה על מצחה ובהלה משתקפת בעיניה עשרות פעמים באותו הלילה. היא הרגישה כאילו כל הסיוטים שדין הרחיק ממנה כמו מלאך שומר שעטו עליה בבת אחת וללא מעצורים. היא חלמה על ערב התאונה, על בית החולים, על מנחם השרת, על האלמנה, על הבנות. הסיוט הגרוע מכולם היה הסיוט שבו משטרה מתפרצת לכיתת הלימוד ועוצרת אותה, ואז, כשהיא עוברת אזוקה מול דין כשידיו שלובות ועיניו מלאות בוז, השוטר אומר לו ״תודה רבה״.
וכשקמה בבוקר מהתגנבות קרני הזריחה לחלונות הרכב ונסעה אל האוניברסיטה, הכל קרה בדיוק כמו בסיוט. כשהגיעה אל האוניברסיטה וחזרה ואמרה לעצמה שזה היה רק חלום רע, ראתה אופנוע מוכר בחנייה. הוא עמד בכניסה לפקולטה ונראה נאה מאי פעם בעיניה, אף כי עיגולים שחורים הופיעו תחת עיניו ושערו הזדקר לכל הכיוונים כשם התהפך ללא הפסקה בשנתו.
כשראתה אותו גלי נעתקה נשמתה, והיא הייתה משוכנעת שהשוטרים יופיעו ויעצרו אותה בכל רגע. דין הלך לעברה באיטיות, עדיין מעורער, עד שנעצר ממש מולה. דמעות נוצרו בזוויות עיניו, וכשהבינה שהוא בוכה בגללה החלו דמעות להיקוות גם בזוויות עיניה של גלי. הוא תפס בפניה ומחה את הדמעות באמצעות אגודליו, והיא פשוט הביטה בו בפליאה. הם חלקו עוד אחד מהמבטים מלאי המשמעות שרק הם מבינים והיא הבינה מה הוא בחר לעשות. הוא בחר בה. היא התרוממה על קצות האצבעות ונשקה לו בעדינות, נשיקה מלוחה מדמעות אבל מלאת אהבה והכרת תודה.
״אני אוהבת אותך.״ לחשה בקול חנוק.
והוא ידע שהיא מסובבת אותו על האצבע הקטנה. הוא היה כשבוי לאהבתה. לא משנה מה הייתה עושה, הוא ראה אותה כהתגלמות הטוב והיופי, והוא לא יכל לעשות דבר כנגדה. הוא חייך חיוך קטן של הכרה בשבי הנפשי שלו וחיבק אותה.
גלי התייפחה לתוך כתפו, והרגישה באותו הרגע שלעולם לא תהיה לבד.