התפצלות//לברוח

/6/

בלילה ההוא גלי נשארה לישון אצל דין. היא ישנה על הספה, בהתחלה, אבל עברה לשכב לידו מאוחר יותר בלילה. הוא גרם לה להרגיש כל כך בטוחה, היא לא רצתה לעזוב אותו לעולם.
כשקמה בבוקר היא נבהלה למצוא את הצד השני של המיטה ריק. היא התחילה לחשוב שהיא עשתה טעות והבריחה אותו, שהיא קפצה איתו למים העמוקים מהר מדי ושהוא נבהל והלך. אין לתאר את ההקלה שנחתה עליה כאשר מצאה אותו במטבח, מכין ארוחת בוקר. שניהם היו מסוג האנשים שקמים מוקדם, ממש מוקדם. השותפים שלו עדיין ישנו. היא פקקה את אצבעותיה בלחץ וניסתה להכין נאום מאולתר.

״דין, אתמול...״ פתחה, אבל הוא קטע אותה.
״זה בסדר, גלי. גם אני מתגעגע אלייך כחברה. די הרבה, האמת. את החברה הכי טובה שלי.״ הוא הסתובב וחייך אליה. גלי נשמה לרווחה, שכן הוא הצליח לשים את הרגשתה במילים הרבה יותר טוב משהיא יכלה. תמיד הייתה לו את היכולת הזו. היא הנהנה בתשובה, והוא חזר לטיגון החביתה.
״בדיוק. אני צריכה ללכת ללמוד, אבל רק רציתי להגיד את זה.״ אמרה והתקרבה אליו. היא ידעה שהיא אמורה להיפרד ממנו, אבל לא ידעה איך. שתיקה מביכה השתררה, וגלי חזרה לפקוק את האצבעות שלה. דין צחק.
״את לא חייבת לי נשיקת פרידה עכשיו. ׳ביי׳ יספיק.״
״הוא לא יספיק. תודה על מה שעשית אתמול, באמת תודה. אין לך מושג כמה זה היה חשוב לי.״ ענתה. דין חייך, עזב את המחבת וחיבק אותה.
״היינו חברים לפני שהיינו זוג.״ השיב והתנתק ממנה. גלי חייכה כשנזכרה בפעם הראשונה שפגשה אותו, בה הם דיברו במשך שעות. הם נפגשו במיונים של הצבא והמשיכו לדבר באוטובוס, לאחר שהתברר ששניהם מתל אביב. זו הייתה נסיעת אוטובוס מבאר שבע לתל אביב באורך של שלוש שעות, אבל הזמן טס וכל העניין הרגיש כמו חמש דקות כשהם דיברו.

גלי חייכה אליו והם החליפו מבט מלא משמעות, ואז הלכה לעבר הדלת.
״ביי, דין.״ קראה כשיצאה מהדירה. היא הספיקה לראות אותו מנופף לשלום לפני שסגרה את הדלת אחריה. האישה המבוגרת שגרה מול דין יצאה מדירתה והעניקה מבט שופט ומזלזל לגלי הסמוקה. גלי, בתגובה, ברחה משם נבוכה.

באותו היום היה סיור מטעם האוניברסיטה בבית חולים. הוא נקרא ״סיור עתיד״, בו הסטודנטים זוכים לצפות במה שיוכלו לעשות כרופאים. גלי כבר ידעה שהיא רוצה להיות אונקולוגית. סבא שלה נפטר מסרטן כשהיא הייתה צעירה, והיא אהבה אותו מאוד. כל פעם שהרגישה שההורים שלה חונקים אותה ושהיא זקוקה לעצמאות שלה, היא הלכה אליו. הוא נתן לה לשבת בספריה ולקרוא, לטייל עם הכלב שלו בכפר ולעשות כל מה שרצתה, מבלי להפעיל עליה אפילו טיפת לחץ. הוא לעולם לא שאל אותה למה היא לא נלחמת כל הזמן כדי להגשים את כל הפוטנציאל שלה, הוא לעולם לא הרצה לה על חשיבות העבודה הקשה, הוא גם לעולם לא דחק בה לבחור מראש תחום ברפואה, אבל בכל זאת היה הגורם המרכזי בהחלטה שלה.
הגידול הסרטני בכבד שלו, ליתר דיוק. בשנתיים האחרונות לחייו היא זכרה בעיקר ישיבה ליד המיטה שלו בבית החולים, עם ספרי הלמידה, כמובן, אחרת ההורים שלה לא היו מרשים לה ׳לבזבז׳ את זמנה כך. הוא ניסה, הוא באמת ניסה, להקל עליה בנוגע ללחץ שחוותה מגיל צעיר. הוא גם הצליח במשך שנים, אבל הוא גם השאיר אותה לבד במערכה בגיל ארבע עשרה.
גלי הייתה נחושה לנצח את המחלה ולמצוא לה תרופה, בשבילו.

למרות שעתידה היה ברור כשמש מבחינתה, הסיור עבר בכל בית החולים, וההשתתפות בו הייתה חובה. הם עברו בכל מחלקות בית החולים השונות והמגוונות, פגשו רופאים מכל התחומים. גלי אפילו לקחה את מספר הטלפון של ראש מחלקת אונקולוגיה בבית החולים, לאחר שהאיצו בהם לקצר את שיחתם על פיתוחים אחרונים בתחום. בדיוק כשחשבה שאולי משהו טוב יצא מהיום הזה, זאת כשהיא רגועה בזכות השפעתו המשכרת של דין, פגשו הסטודנטים את מנהל בית החולים, ד״ר חיים שוורץ, אדם חמור סבר ורציני. המפגש איתו, רופא טראומה עטור שבחים ומנהל בית החולים הטוב בארץ, מלהיב כל סטודנט לרפואה שזוכה לכך. מספר מלמולי התרגשות נשמעו, והוא דמם במקומו וחיכה לשקט, שהגיע במהרה.

״המקרה הזה הוא דוגמה טובה לשיתוף פעולה של כמעט כל המחלקות בבית החולים.״ פתח והחווה בידו כלפי דלת המתכת מימינו.

לצדו ניצבה דלת כניסה לחדר מטופל בבית חולים, כשהמספר ׳104׳ מתנוסס משמאלה. על הדלת ניצבה רשימה ארוכה של עשרות ניתוחים מסובכים הדרושים כדי להציל את חייו של המטופל האומלל, ששמו נכתב בתחילת הגיליון, שם שנחרט בזכרונה עוד מהערב הקודם, לאחר שיצא מפיה של כתבת החדשות-״ארז חיון״.