אימון בכתיבה- וואנשוטים שלי

1.

15/2/19

את הקטע הבא כתבתי בשביל תחרות כתיבה קטנה בעיר הספרים.

------------------------------------------------------------------------------------------------

כבר שנים שהמדענים מחפשים דרך.

אבל תמיד ידעתי שהם לא ימצאו.

לפני שנים הם גילו את מה שיקרה, אבל אף אחד לא האמין.

גם אני לא.

אבל עכשיו הם מאמינים. כולנו מאמינים.

עכשיו כשהאוויר התחיל להתמלא אבק, כהאדמה נסדקת עם הצעד ראשון, כשהשמיים מלאים עד אין קץ עננים שחורים, כשרעמים וברקים מופעים בהבהוב ירוק משונה וללא שום גשם, כשילדים קטנים נחנקים מהאוויר ומתים בנשימתם הראשונה.

אני סופרת את השניות עד שזה יקרה.

עד שהרגע יגיע.

אני יצאתי החוצה, עם המשפחה שלי כמובן.

הרגשתי את האדמה מפצפצת תחת רגלי בכול צעד וצעד.

אבל אנחנו פשוט מבינים שזה יקרה, שאין טעם לנסות לברוח.

יצאנו לחצר הגדולה והאפורה שלנו וברגע שראיתי אותה הדמעות החלו לצוף על לחיי. אחת, אחת.

נתתי חיבוק לאחותי הגדולה ללא מילים כשדמעותיי מרטיבות את חולצתה.

כשיצאנו מהחיבוק החם והאוהב אחת של השנייה, יכולתי לראות שגם היא בוכה.

היא הנהנה אליי.

וראיתי שהיא מקבלת את הגורל ללא שאלות נוספות.

התקרבתי לאמי ולאבי.

בשנייה שהם ראו אותי הם נשברו.

אמי נישקה אותה במצח וכל הדמעות שלה הרטיבו את ראשי ואבי חיבק אותי חיבוק גדול כל כך, שלרגע הרגשתי בטוחה, שהכול יהיה בסדר.

לרגע. רק לרגע.

ואז ההבנה חזרה אליי.

"אני אוהבת אתכם," לחשתי בין הדמעות והנשימות הכבדות וחיבקתי אותם בחוזקה.

"גם אנחנו אותך." אמרה אמי במשיכת אף וכמעט הצליחה לחייך.

כמעט.

פניתי לאחי הקטן. הוא היה רק בן חמש.

והוא לא הבין מה קורה.

ולאף אחד מאיתנו לא היה לב לספר לו.

הוא הביט בי בעיניו התכולות הגדולות שמלאות עד גדותיהן בסקרנות ותמימות שובה לב..

הוא חייך חיוך מתוק "למה את בוכה?" הוא שאל בקולו התמים והנעים ואני צחקתי צחוק קלוש, מיתוך ידיעה שזה הצחוק האחרון שלי בחיי.

הצחוק האחרון שאחי הקטן ישמע.

התכופפתי אליו לגובה העיניים ונשקתי במצחו הקטן.

והוא, בתמימותו ניסה לנשק אותי בחזרה.

עזבתי את אחי והשארתי אותו להורי הדואגים בעוד אני מנגבת את הדמעות בניסיון להתעשת.

נזכרתי שהייתי ילדה בכיתה ה' עם כישרון למשחק.

שביקשו מימני לגלם ילדה קטנה בסוף העולם.

רק עכשיו אני קולטת עד כמה שלא הבנתי את חומרת המצב.

ליטפתי את הכלבה הקטנה שלי והיא ליקקה אותי בלשון ורדרדה ורטובה שהייתה הדבר היחיד המנע מימני להתפרק לאותו הרגע.

רק לאותו הרגע.

כי ברגע הבא, כבר יכולתי להביט לאופק ולראות את האפר.

את העולם מתפורר לאבק שחור וצורב.

באותו הרגע קרסתי תחת רגלי בתחושת חוסר עונים.

כי אני פשוט לא יכולה לעשות כלום.

כלום.

אני פשוט צריכה לשבת פה ולראות את העולם מתפורר.

את כול מה שאהבתי נעלם ומשאיר אחריו רק כמה כתמי אבק ואפר.

דמעות חמימות ומלוחות שטפו אותי כגשם של ייאוש.

ייאוש שמבהיר לי את העובדה שלהתחמק מהמוות פה זה בלתי אפשרי.

שדורות שלמים עומדים להיכחד בשניות.

מחקרים, סיפורים, עבודות של שנים שעומדות להתפורר בשניות.

שכול מה שאני אוהבת נגמר.

את האומנות שלי, את הספרים, החברים שלי.

שבעוד שניות אני העלם ללא זכר, ללא הזכות לשנות את העולם ולהשאיר בו את החותם שלי.

הרמתי את עצמי בכוח רק כדי להביט בעיניהם העצובות של האנשים שאני אוהבת.

ואז האבק הגיע ויכולתי להרגיש את הרצפה מתפוררת תחת רגלי, את האוויר הנעלם מראותי.

את דמעותיי נעלמות באוויר המלוכלך.

את סוף העולם.

גרוני צרב ועיניי שרפו מאפר שנכנס לעיניי אבל לשם שינו לא היה אכפת לי.

וכך בשניות האחרונות שביליתי בחיי צפתי בחלל, אבודה, מחפשת בעיניי אחר בני משפחתי עד שהבנתי שכבר לא אראה אותם.

ועצמתי את עיניי לנצח.

כמו כולם.