כתב מראה

פרק 2 - סמנת'ה

"יום" העבודה ארך תשע שעות. כלומר, מתשע בלילה עד שש בבוקר. תאורטית נשארו לסמנת'ה חמש עשרה שעות לעשות כל העולה על רוחה. לרוע המזל, קו האוטובוס 853, הקו שסמנת'ה נהגה לנסוע בו חזרה לביתה, פעל רק בין השעות שבע בבוקר לתשע בערב. עובדה זו, ביחד עם שעת הנסיעה לכל כיוון והזמן שסמנת'ה חיכתה בתחנה, קיצצו את הזמן הפנוי לקצת פחות משתים עשרה שעות. סמנת'ה מעולם לא הקדישה לנושא הזה מחשבה מרובה, כלומר, עד לאותו הערב. היתכן שסם גרה בדירה שלה כל שלושת החדשים האחרונים (מאז שהיא עברה לדירה), בשעות שבהן היא הייתה בעבודה או באוטובוסים? המחשבה הזאת הייתה טיפשית עד כדי גיחוך, בעיקר בהתחשב בזה שבימי ראשון סמנת'ה לא עבדה, אבל לא עלתה בראשה של אפשרות אחרת.

סמנת'ה המשיכה לחשוב על כך בעודה פוסעת לעבר בית קפה שניצב סמוך לתחנת האוטובוס. האוכל שם לא היה טעים במיוחד, אבל מה שכן, הוא היה זול. בנוסף, הארי וג'ואן - האח והאחות שהיו בעלי המקום, כמו גם העובדים בו - הרשו לסמנת'ה להעביר את הזמן בפנים עד שהאוטובוס הגיע, גם אחרי שהיא סיימה לאכול. היה משהו מנחם בנחמדות שלהם, והיא תמיד שמחה לבוא לשם, בעיקר בימים שהיא הרגישה כאילו הגשם לא מפסיק לרדת וצובע את העולם באפור מדכא.

בית הקפה היה זעיר כל כך עד שארבעת השולחנות העגולים והמטבח בקושי נכנסו בו, קירותיו צופו בטפטים חומים בדוגמת גזע עץ, עציצים קטנים נתלו מהתקרה ומילאו את בית הקפה בריח מתוק של אדמה אחרי גשם, ושלט דהוי "בית קפה" הודבק ברישול לחזית המבנה.

סמנת'ה מעולם לא ראתה שם יותר משלושה-ארבע לקוחות באותו הזמן, כנראה שאנשים העדיפו ברובם ללכת לבתי קפה מודרניים ויוקרתיים שנבנו בהמוניהם במרכז העיר. לא טוב לעסקים פרטיים קטנים, אבל סמנת'ה דווקא הוקירה את זה - הלקוחות המעטים ב"בית קפה" אפשרו את האווירה הביתית שתמיד שררה בו. והכי טוב - כמעט תמיד היו שם רק אנשים דלי אמצעים כמוה, והם לא שפטו אותה אם בגדיה היו מרופטים מעט בקצוות. והיא בתמורה ניסתה להיות פחות רגוזה מבדרך כלל.

באותו היום היו בבית הקפה בנוסף לג'ייקי וג'ואן זוג אוהבים צעירים. אחד מהם נער עדין למראה בתחילת שנות העשרים לחייו, והאחרת נערה בערך באותו גיל ששיער שחור שופע עיטר את ראשה. המראה של שניהם ביחד ריכך מעט את סמנת'ה והיא גמלה בליבה החלטה לנסות להיות נחמדה לסם כשהיא תחזור הביתה.

۝

"ואחת- ושתיים- ושלוש-" סם קראה בעליזות בעודה עושה כפיפות בטן על מזרן יוגה דקיק שבקושי היה לו מקום בדירה הקטנה, ושומעת מוזיקה באוזניות. סמנת'ה שמעה אותה עוד מבעד לדלת אבל קיוותה ששמיעתה מטעה אותה. היא רשמה לעצמה לעולם לא לדבר בטון עליז כזה, זה גרם לקולה, שהיה גבוה מעט מהממוצע ממילא, להפוך לצייצני יותר מבדרך כלל.

"את מתאמנת?" סמנת'ה שאלה חוסר אמון, "בשמונה בבוקר?!"

היא באמת התכוונה להיות נחמדה ולתת לסם הזדמנות, אבל המראה שלה עצמה מתעמלת בסלון סמוקה מהמאמץ, לבושה בבגדי ספורט ורודים, וצופה בתוכנית בוקר של אימוני כושר - היה יותר מדי.

"למה את לא יכולה לישון בשעה שמונה בבוקר, או סתם לראות טלויזיה כמו כל בנאדם נורמלי אחר!?" היא דרשה לדעת.

"ספורט עוזר להתחיל את היום בהרגשה טובה," סם ענתה בתמימות ועברה לשכיבות שמיכה, כמסרבת להכיר בעובדה שאימון הבוקר שלה נקטע. "למה זה מפריע לך? את מוזמנת-" סם השתתקה באמצע המשפט וצמצמה את עיניה כבוחנת אפשרות שלא עלתה בדעתה קודם, "את מקנאה," היא אמרה. לא, לא אמרה, קבעה זאת כעובדה מוחלטת.

"אני לא," סמנת'ה הכחישה במבוכה. היא לא ציפתה שסם תשים לב לזה, הן הכירו חמש דקות לכל היותר, ובכל זאת, אל מול סם היא הרגישה שקופה ופגומה כמו זכוכית סדוקה.

סמנת'ה גמעה במהירות את חמשת הצעדים שנדרשו לה כדי לחצות את הדירה ולהיכנס לחדר שלה. היא שמעה את סם קוראת מאחוריה "את לא כזאת שקופה, אני יודעת את זה רק בגלל שאני את". סמנת'ה ידעה שעמוק בפנים זה מה שהפחיד אותה.

היא סגרה אחריה את דלת חדר השינה, והשתרעה על המיטה בנינוחות. היא כמעט ציפתה שסם תופיע שם פתאום ותציין שלא כדאי להיכנס למיטה בבגדים מלוכלכים, אבל זה לא קרה. וגם אם סם כן הייתה באה, זה לא היה משנה - החדר היה קטן כל כך עד שאם סמנת'ה הניחה יד אחת על הקיר ומתחה את ידה האחרת היא כמעט והגיעה לקצהו. לא היה בחדר הזה מקום לכיסא שסמנת'ה תוכל לשבת עליו; כל המקום כבר נתפס על ידי מיטת העץ (בגודל של מיטת ילד), תמונה ממוסגרת של סמנת'ה התינוקת שנתלתה מעל, שולחן ישן שנצבע מחדש בדוגמת מעויינים בגווני כחול-תכלת, וחלון שפנה לסמטה. סמנת'ה לא אהבה את התחושה הריקנית של החדר, חדר עם חלון גדול ופופים צמריריים קסם לה בהרבה; אבל היא העדיפה לנצל את התקציב לקישוטים בשביל תמונות ממוסגרות בסלון, ווילונות בהירים לחלונות.

סמנת'ה הכירה היטב כל אחד ואחד מהעיצובים בדירה הקטנה, והיא שמה לב לפתע לשטיח צמרירי קטן שבהחלט לא היה שם ערב קודם לכן. היא יצאה מהחדר וסרקה במבטה את הדירה בחיפוש אחר שינויים שרוגזה מנע ממנה לראות קודם לגן. ובהחלט היה כאלה: כרית חדשה בסלון, לוח שנה תלוי על המקרר, וסלסלת פירות. בהתפעלות משולבת בתסכול קל היא יכלה לחשוב רק על מילה אחת: סם.

קערה בכיור עם שאריות גרנולה הסגירה שסם כבר החלה ארוחת בוקר (בריאה כמובן). סם עצמה פשוט ישבה על הספה כמו מצפה לבואה של סמנת'ה, ובכל זאת, היא לא אמרה מילה.

"הקישוטים?" סמנת'ה שאלה בלי להסביר, היא ידעה שסם מבינה. חיוך קל ריצד בזוויות פיה של סם והיא הנהנה. ידה לחצה על כפתור ההדלקה בשלט הטלוויזיה.

סמנת'ה לא יכלה לעצור את הסקרנות שלה "מה את רואה?"

"אבא מתארס."

אינספור תשובות ארסיות ולעגניות על האירוניה שבדבר עמדו על קצה לשונה של סמנת'ה, אבל במקום לומר אותן, היא פשוט אמרה, "אני אוהבת את הסרט הזה. חוץ מזה, יום ראשון מחר, אין עבודה." והתיישבה על הספה לצידה של סם.

***

זה היה פרק יחסית קצר, מקווה שאהבתם. אשמח לביקורות או הערות.