letting go- 놓아 놓아 놓아

part two- Thank you for pretty

     פארק יי סול בדיוק יצאה מהכיתה האחרונה אשר היה עליה ללמד באותו היום, קורנת ושמחה כמו שהייתה במשך כל היום, מהשניה שקמה בבוקר. ערב אמש, משום מה, גרם לפרפרים לרקד בבטנה וכל מחשבה עליו, אפילו הקטנה ביותר, העלתה חיוך גדול על שפתיה אשר היו צבועות באודם אדום ועדין.
     המורה הצעירה התהלכה במסדרון אל עבר היציאה מבית הספר, נוקשת בעקביה הנמוכים על רצפת השיש המבריקה וצופה בתלמידים הרבים שמיהרו לצאת מכיתותיהם, חלקם הולכים הביתה כמוה וחלקם נשארים להפסקה כי יום לימודיהם עוד לא נגמר.

     "המורה יי סול! המורה יי סול!" לפתע היא שמעה קול מוכר מאחורה, קול ילדותי וחמוד, אחד כזה שהיה קשה לשכוח. יי סול הסתובבה אל עבר מקור הקול, צופה בילדון החמוד והקטן אשר מצאה בוכה ברחוב ערב אמש. "ג'ון יונג'ון, מה אתה עושה פה?" היא שאלה בנחמדות ורק אז קלטה שמדי בית הספר שלו תואמים למדים של המוסד הלימודי בו היא לימדה.
"לא ידעתי שאתה לומד כאן... אתה הולך הביתה עכשיו?" היא שאלה והוא הנהן, מחזק את תיק הגב שלו על כתפיו. "המורה יי סול, תוכלי ללוות אותי הביתה?" הוא שאל, שוב מפגין את החמידות שלו, ההתבטאות המתוקה הזו אשר אף אחד לא עמד בה, אשר אף אחד לא הצליח וגם לא ניסה.
     "ברור יונג'וני, אנחנו הרי גרים קרוב." המורה ענתה בחיוב והושיט את ידה אל הצעיר כדי שיתפוס בה והם ילכו ביחד.

     ההליכה מבית הספר לא הייתה ארוכה מידי, תוך רבע שעה, אפילו פחות, הם כבר היו בשכונתם, לייד חנות הנוחות הקטנה, היכן שנפגשו אתמול. "אבא שלך בבית?" יי סול שאלה ובנה הנהן לשלילה, מספר לה שאינו בבית עד השעה שבע בערב.
     "עוד שעתיים הוא מגיע." המורה ניחמה אותו והובילה אותם אל החנות, קונה חטיף קטן וחלב מומתק כדי שהילד יכניס משהו אל גופו הקטן.
     "המורה יי סול... את תוכלי לחכות איתי עד שאבא יגיע?" הצעיר שאל כשזו שילמה על הקניות שעשתה, כמעט מתחנן כי הוא לא רצה להשאר לבד, אמנם הוא לא באמת הכיר את המורה הזו, אך ליל אמש היא דאגה לו והאכילה אותו באוכל טעים... אחר כך היא ישבה ודיברה עם אבא שלו הרבה זמן והוא באמת שמח שאבא שלו סוף סוף מדבר עם אישה מאוד נחמדה כמו גברת יי סול...
"ברור מתוק קטן, ואתה יכול פשוט לקרוא לי יי סול, אני הרי לא באמת המורה שלך." היא צחקקה וענתה למתוק הקטן בחיוך, תוהה איך בשניה שראה אותה בבית ספרו הוא שינה את צורת הפניה שלו אליה.

     שניהם הלכו כשתי דקות עד שהגיעו שוב אל פתח בית משפחת ג'ון, בדיוק כמו בערב הקודם אך הפעם, אי נעימות כלשהי הציפה את ליבה של המורה הצעירה. היא לא רצתה להכנס לבית זר לבדה, היא וילד בן שמונה שלא באמת מודע למעשיו. "בוא נשב בגינה, נחכה לו כאן." היא אמרה ופנתה אל ספסל העץ הלבן אשר היה צמוד לקיר הקדמי של הבית, ספסל שפנה לכיוון גינה קטנטנה ונחמדה אשר הייתה בשטחו הקטן של הבית הקטן.
     "יי סול נונה! תשחקי איתי בכדור, בבקשה." הילד החמוד קרה ושוב גרם למורה הצעירה לצחקק, נונה... צורת פניה לא שגרתית שבאה מילד בן שמונה לאישה הגדולה ממנו ב19 שנים.
     היא התכוונה לענות, אך לפני שהספיקה, זה רץ ממנה אל עבר פניה קטנה ומוסתרת והוציא משם כדורגל, לא נותן לה שום הזדמנות להתחמק מהמשחק הזה.
     המורה הצעירה נאנחה בכבדות והורידה את נעלי העקב שלה כדי שאף תאונה לא תקרה לה בזמן המשחק הקצר עם בנו של ג'ון ג'ונגקוק, מכינה את עצמה למעשה שיגרום לילד להיות שמח.