letting go- 놓아 놓아 놓아

part three- crown

     יי סול קמה בבוקר עם התחושה הטובה ביותר אשר יכלה להיות, הבחור הזה, ג'ון ג'ונגקוק, היה בו משהו... משהו שהיא לא יכלה לעלות עליו...
     למה דווקא הגבר הזה, גבר שהיא מכירה יומיים דרך בנו הקטן, למה דווקא הוא גרם לליבה לפעום במהירות?
המורה הצעירה קמה ממיטתה הזוגית והרחבה, מיטה כה גדולה שישנה עליה לבד. היא התהלכה בדירתה בחולמניות והתארגנה בשביל יום הלימודים הארוך אותו היא תלמד.
     יי סול הכינה לעצמה ארוחת בוקר, מניחה בתוך קופסה קטנה אורז ובקופסה מעט גדולה יותר היא הניחה מעט בשר וירקות. משום מה, בראשה של יי סול עברה מחשבה נוספת, מחשבה אשר הפעם לא הייתה על האב המתוק שגרם לה להתרגש, אלא המחשבה הזו הייתה דווקא על בנו. היא לא ידעה אם הוא אוכל כמו שצריך והיא בהחלט דאגה לו, דאגה שיאכל, שיהנה ושלא יהיה בודד...
     בשניה זו החליטה המורה להוציא עוד זוג קופסאות והניחה בהן את אותו תפריט אשר אכלה בעצמה, אורז עם בשר וירקות, ארוחת צהריים בריאה שתוכל לחזק אותו להמשך היום.

     יי סול יצאה מביתה ובמהירות הגיעה אל מבנה בית ספרה בו היא לימדה, היא הייתה מורה של כיתות גבוהות יותר ולכן לא יצא לה ללמד בכיתתו של ג'ון יונג'ון הקטן וחשבה שיהיה חכם, קודם כל לבדוק באיזו כיתה הוא כדי שתציע לו להינות איתה מהאוכל שהכינה. "בוקר טוב ג'אנג מין, מה שלומך?" יי סול ניגשה אל המורה האהובה עליה, חברתה הטובה אשר לימדה אנגלית גם כן אך בכיתות הצעירות.
     "טפשי! בוקר טוב!" חברתה ענתה לה וחייכה בזמן ששתי הבנות נכנסו לחיבוק הדוק ומתגעגע למרות שנפגשו לפני פחות מעשרים וארבע שעות. "יש לי שאלה," יי סול פתחה את פיה ומיד המשיכה לדבר, "בכיתות ב' אמור להיות תלמיד בשם ג'ון יונג'ון, את מכירה אותו?" היא שאלה בתקווה שזו תענה לחיוב וכך בדיוק קרה, "הילד הקטן והחמוד שתמיד הולך לבד הביתה? כן, הוא בכיתה ב'-2, למה?" היא שאלה ההתעניינות אך יי סול החליטה עוד שלא להגיב.
     "פשוט... הייתי צריכה לדעת, תודה!" היא אמרה וחיבקה בשנית את חברתה לפני שפנתה אל כיתתו של ג'ון יונג'ון.

     יונג'ון בדיוק התיישב במושבו, תולה את הילקוט על גב הכיסא ומחכה לשיעור שיתחיל, נשארו לו עוד כמה דקות בודדות ובמקום לשחק עם חבריו הבודדים, הוא החליט הפעם לנוח ולאכול את חטיף האנרגיה שאביו הכניס לו לתיק בתור ארוחת בוקר.
     הצעיר היה כה עסוק בטעמים של החטיף עד שכמעט ולא שם לב שדלת כיתתו נפתחה ודרכה עברה לא אחרת מאשר המורה יי סול, אך כמובן שהוא לא יכל לפספס אותה, האישיות המאירה והקורנת שלה מלאה במהירות את הכיתה עד שעיניהם של כל הנוכחים הסתכלו עליה, בעיקר תוהים מי היא ומה עושה בכיתתם.
     "יי סול!" הקטן קפץ ממקומו ורץ אליה, מחבק אותה בזמן שזו עטפה אותו בזרועותיה. "יי סול נונה, מה את עושה כאן?" הצעיר שאל בשקט לאחר שהתנתקו מהחיבוק המתוק ועמדו זה מול זו, הוא באמת תהה, הוא הרי ידע שהיא מורה כאן אך היא לא הייתה המורה שלו, היא מעולם לא צעדה אל עבר הכיתה הזו בעבר.
     "מה זאת אומרת? הגעתי כדי לראות את התלמיד האהוב עלי." היא צחקקה לעצמה וראתה איך שבשניות, החיוך הגדול שכבר היה לילד התרחב יותר ויותר, חשף שיני ארנב מתוקות, בדיוק כמו של אביו. "רוצה לשבת לאכול איתי ארוחת צהריים בהפסקה?" היא הוסיפה ושאלה במתיקות, הרי היא הכינה לשניהם אוכל... "כמובן שכן!" הוא ענה בהתלהבות, יונג'ון מאוד אהב את המורה יי סול, אמנם הם לא הכירו הרבה זמן אך היא הייתה בשבילו הדמות האמהית אשר הייתה חסרה לו כל חייו. כך גם יי סול הרגישה, מעולם לא היו לה ילדים, לא היה לה בעל ומשפחה, והילד הזה, הוא גרם לה להרגיש כאילו שהיא מצאה את חייה השלמים, כאילו שגורלה קשור בגורל הילד הזה... ובאביו.
     "תבוא בהפסקה לחדר המורים, אני אחכה לך!" המורה הוסיפה שניה לפני שנשמע הצלצול המודיע על תחילת השיעור הראשון, הצעיר חיבק את הנונה שלו בחזקה ונפרד ממנה, חוזר לכיתתו וצופה בה מתרחקת והולכת גם היא לכיתה בה הייתה צריכה להיות.

*

     היום נגמר במהירות, בהפסקת הצהריים שניהם בילו ביחד ונהנו, צחקו ואכלו את האוכל של יי סול אשר יונג'ון הקטן אהב מאוד, גורם לה להבטיח שתכין אוכל לשניהם כך בכל יום.
     המורה הצעירה בדיוק סיימה את יום עבודתה והחליטה לבדוק במערכת השעות התלויה על אחד הקירות בחדר המורים מתי גם יונג'ון יסיים את לימודיו, אולי גם היום תזכה ללוות אותו ולזה היא בהחלט לא תתנגד.
     ולשמחתה הרבה, הוא אכן אמור לסיים באותו הזמן כמוה, היא יצאה אל החצר הרחבה, צופה בילדים שרצים אל הוריהם כדי שיקחו אותם הביתה ומחכה עד שהצעיר יופיע בעיניה. לאחר כדקה קצרצרה בה הסתכלה על התלמידים השונים, יונג'ון אכן נכנס אל שדה ראייתה ומיד היא נופפה אליו כדי שיבוא אליה.
    
     "המורה יי סול, את לוקחת אותי הביתה גם היום?" הוא שאל בחיוך וזו השיבה לו באותה צורה, עם חיוך עדין על פניה השיבה לחיוב והם החלו ללכת בדרכם אל השכונה בה היו הבתים של שניהם.
     מזג האוויר היה מאוד נחמד באותו יום, הייתה שמש נעימה ומעט רוח קריר שהיכה בהם מידי פעם, מזכיר שהערב מתקרב ועליהם למהר לבתים שלהם. יי סול עצרה שוב בחנות הנוחות אליה הייתה באה כמעט תמיד לאחר יום עבודתה, משלימה את המצרכים הבודדים אשר היו חסרים בביתה.
     המורה הצעירה נכנסה אל החנות, לוקחת בקבוק קטן כי זה שלה כבר נגמר למרות שקנתה אותו לפני יומיים, היא פשוט צריכה את זה לקפה שלה, כמה שיותר קפה ביום כך יותר טוב, במיוחד בזמן העבודה המתישה אשר דרשה ממנה המון אנרגיות.

     היא לקחה גם בקבוק קטן של מיץ, מוסיפה אותם לקניה שלה ופונה לקופה לשלם, היא ניהלה שיחה קצרצרה עם המוכרת, מחייכת אליה בנחמדות ומודה לה על עבודתה ולאחר שקיבלה בחזרה את השקית עם הקניות המעטות שלה, היא פנתה החוצה והצטרפה אל הילד שחיכה לה. יונג'ון החליט לחכות לה בחוץ, הוא לא רצה להכנס לחנות, הוא לא אהב חנויות... כמו כל ילד בערך... אמנם הוא הכיר את המוכרת אך כשזה מדובר בקניה של מוצרים אשר הם לא חטיף, הוא מוכן לחכות בחוץ.
     יי סול הגישה לילד את המיץ ובשמחה בזמן שפתח אותו הם התקרבו לביתו של הצעיר.
     "יונג'ון, היום לא אוכל לחכות איתך לאבא, סליחה..." המורה אמרה בשקט, היא באמת רצתה לארח לו חברה, היא רצתה שהילד לא ישאר לבד אך היא לא רצתה לבלות עוד יום בחברת ג'ון ג'ונגקוק...
     כלומר, כמובן שהיא רצתה! היא חיכתה יום שלם כדי לראות אותו! אך פשוט לא יכלה... היא התביישה מידי מכדי שתוכל לשבת עם הבחור הזה שוב לכוס תה בביתו.
     "אל תצטערי יי סול נונה, אני אסתדר, אני כבר גדול!" הילד אמר בצורה הכי מתוקה שיכל ובמילים אלו שניהם נפרדו, היא התקופפה אליו מעט והביא לו חיבוק עדין בזמן שזה נכנס אל זרועותיה ונפרד ממנה לשלם, מקווה שיפגשו מחר בבית הספר שוב.

~~~~~
הסיפור חוגג היום חודש יאיי חחח
באמת הזנחתי אותו, אנסה עכשיו למהר בכתיבה שלו💜