שלוש נשים ופעוטה מטיילות ברחוב, הכל שמח, הן הולכות עם עגלה שמלאה בקניות, הן מגיעות הביתה והפעוטה רצה לחדר שלה יחד עם הבובה החדשה. הבנות משוחחות במטבח ומכינות אוכל. אחת מהבנות קוראת, "נועם! האוכל מוכן, בואי לשולחן." נועם הפעוטה רצה חזרה למטבח עם שמחת חיים, "מה יש לאכול?" היא שואלת, הבנות מצחקקות, אותה אחת שקראה לה לאכול אומרת, "כרגיל. אין משהו מיוחד." נשמעת דפיקה בדלת, בת אחרת ניגשת אל הדלת והשלישית מגישה לנועם אוכל. זו שניגשה לדלת אומרת, "תברחו! המפלצות איתרו אותנו." הבנות האחרות מחליפות מבט ומהנהנות זו לזו, הן שמות את הפעוטה בראש המדרגות, המפלצות לא רואות אותה אבל היא ראתה את המפלצות. הבנות צרחו וצעקו "נועם! תברחי! לא בטוח פה." נועם הפעוטה, קופאת במקום, הבנות ממשיכות לצעוק לה שתברח, הצעקות הופכות לצרחות כאב ולבסוף נשארת דומייה, הן מתו. הפעוטה הופכת לילדה בת 5. נשמעים במעלה המדרגות ואז המפלצות עולות מעלה ורואות את הילדה בת החמש, מפוחדת.
הילדה, מרוב פחד, קופאת. פתאום משום מקום מגיע גל של רתיעה, המפלצות מתחילות להתקדם, לא נרתעות, הילדה יוצאת מהקפיאה, היא שולפת חרב מארד שמיימי, נעמדת בתנוחת תקיפה ומחכה שהמפלצות יגיעו אליה, היא פוחדת אבל לא נותנת לפחד להשתלט עליה, היא חברה של הפחד. איש מופיע שם וקורא, "נועם, בואי. הכל בסדר. אני לא אפגע בך." נועם הפעוטה חוזרת ורצה לאיש הזה. האיש מוציא אותה משם ומשתגר איתה ללונג איילנד, שם הוא אוחז בפעוטה הבוכייה, בראש גבעה ליד עץ אורן. סאטיר רואה אותם וניגש לשם, האיש משנה את הזיכרונות שלהם ודואג שז יראה כאילו הסאטיר והפעוטה הגיעו לשם לבד ונעלם כמו שהופיע. הסאטיר לוקח את הפעוטה ויורד לתחתית הגבעה.
