Space thoughts

יום הזיכרון

אני עומדת דום, בראשי מהדהדת הצפירה האיומה הזו.
החום חונק אותי ואנשים נצמדים אליי למרות הזיעה שמורגשת גם באוויר,
ולמרות כל אלו הכי נוראה היא הצפיפות ולא בגלל החום או הלחות לא בגלל שאני צריכה אוויר או שפשוט לא נוח לעמוד, אלא בגלל ההבנה שמציפה אותי שהצפיפות בעצם קיימת בגלל כל האבנים הגדולות האלו שפשוט רבות מדי
יש כל כך הרבה מהן ורבות יותר המילים שכתובות עליהן.
בזמן שאני עומדת שם אני מרימה את עיניי ורואה מאות פנים נפולות מקיפות אותי עשרות קולות בכי ואלפי דמעות שמספרן רק גדל
פתאום, בין כל אלו מבטי נוחת דווקא על אישה אחת, אישה אחת אשר פניה חתומות והיא לא מנידה עפעף, לא קולות בכי ולא כיווץ קל בין גבותיה.
ודווקא לה, זאת שאינה בוכה, אני יודעת שדווקא לה יותר כואב מההמון שמקיף אותי באותם הרגעים.
אני יודעת שהסיבה שהיא לא בוכה היא בגלל שכבר נגמרו לה הדמעות, הסיבה שאינה מדברת היא שכבר אין לה מה לומר ואני יודעת שאם היא בכל זאת תמצא עוד מילים ודמעות היא תבכה עד יומה האחרון ותדבר עד שתאבד את הקול.
אני יודעת את כל זה רק ממבט קטן על האופן שבו עינה נישאות מעלה בתקווה בכל פעם שמישהו נושק לשלומה, איך היא משתנקת כאשר הם באים איתה במגע כי היא חושבת שאולי, רק אולי זה יהיה הוא שחזר אחרי כל כך הרבה זמן שהיא חיכתה לו.
וכשההבנה שפעם נוספת זה לא הוא מכה בה כל פעם מחדש עוד חלק בה נכבה והיא חוזרת לישיבה השפופה ולמבט חסר ההבעה שלה במקום בו השם שלו כתוב, מוכנה לעשות הכל כדי להתחלף איתו.
בעודי מסתכלת עלייה אני לא שמה לב לפני הרטובות ורק כאשר אני מושכת באפי אני מרגישה את הדמעות נספגות בחולצתי.
זה אולי דבר נוראי להגיד, אבל באותו הרגע הבנתי שאני לא בוכה בגלל כל אותם האנשים שרק שם וזכרונות נותרו מהם, אני בוכה בגלל האנשים שהם השאירו מאחור ונושאים אותם איתם.

כתבתי את זה היום אחרי שהייתי בבית הקברות הצבאי לטקס