"לאן אנחנו הולכים?" אמר קול חלוש מהצללים, "למקום בטוח" אמר קול נשי מלא בלחץ. "א-אבל למה? א-אני אהבתי את ה-הבית שלנו" אמר אותו קול חלוש שהתחיל בבכי. מהצללים נגלו זוג ידים מחזיקות אחת בשניה בחוזקה. "ש-שקט הנרי, הכל יהיה בסדר" אמר הקול הנשי, וקולות הבכי פסקו. מהצללים הופיעו עוד זוג ידיים, ואיתם קול נוסף: "ברור שהכל יהיה בסדר, אמא" אמר הקול בציניות והיידים נעלמו חזרה לצללים. "תפסיקי ג'ייד, זה לא הזמן לריב הזה" אמר שוב הקול הנשי. ומהצלליות יצאו שלוש דמויות: דמות נשית גבוהה בעלת שער חום קצר, וביידה החזיקה את ידו של ילד קטן ובלונדיני עם פנים אדומות מבכי, וליידם הלכה ילדה גבוהה עם שער חלק וארוך, יידים משולבות ופנים חבוטות. "בואו נמשיך ללכת, יגמר לנו הזמן" אמרה האישה, ופתחה בהליכה מהירה, כשהילד הבלונדיני נגרר אחריה במהירות, והילדה עם השער הארוך התחילה ללכת בהליכה קלה, שלוש הדמויות נכנסו מעבר לפינה ונעלמו
"נו מתי מגיעים כבר?...." אמרה הילדה בישנוניות, "אנחנו כבר כמעט פה" אמרה האישה במרץ, כשלעייניהם נגלה בייתן קטנטן מלבנים. "אז.....פ-פה נגור...." אמר הילד הקטן בפיהוק, "כן....." אמרה האישה ונשמע עצב בקולה. כשהם המשיכו ללכת לכיוונו של הבייתן. "מה זה הריח הזה" אמרה הילדה. קול נפץ מוזר הגיעה מצידו השני של הבייתן והריח רק התחזק, "רק לא זה!!" צעקה האישה בפחד, תפסה את הילד הישנוני לידה ופתחה בריצה, "ג'ייד בואי כבר!!!" שוב צעקה האישה, אבל ג'ייד לא זזה ממקומה, ובחבטה חזקה נפלה לאדמה, "לאאאא" צעקה האישה, והסתכלה על הילד שביידה שגם הוא נרדם, "ל-לא ה-ספק...נ" אמרה האישה שגם היא נפלה ארצה
-----------------------------------------
ג'ייד התעוררה על מיטת קומותיים ישנה, מעץ שחור, עם מצאיים מלוכלכים, שפעם היו לבנים. ג'ייד הסתכלה לצדדים, וראתה חדר ישן עם שולחן גדול וארון. היא התיישבה על המיטה באיטייות, והסתכלה הצידה וראתה שולחן עץ קטן עם ספל תה וכמה עוגייות, ג'ייד הורידה את התה וצלחתה העוגיות מהשולחן בשקט רב. בדממה ג'ייד לכחה את שולחן העץ הקטן ליידה וניסתה לשבור את רגלו, אחרי דקה ארוכה של ניסייונות הרגל של השולחן התפרקה ממנו, וג'ייד לכחה אותה לידה. באיטיות היא קמה מהמיטה כדי לראות מי נמצא בקומה העלייונה של המיטה, כשרגל העץ מורמת מעל פניה ג'ייד הסתובבה למיטה, וראתה את את אחיה הקטן הנרי ישן שינה עמוקה, אבן ירדה מליבה של ג'ייד, אך לא עברה דקה והיא שמעה רעשים מבחוץ, ג'ייד הסתובבה לדלת העץ הישנה שחור המנעול שלה היה סתום בחלק עץ נוסף, ג'ייד התקרבה לדלת בצעדים איטיים וזהירים, והצמידה את אוזנה לדלת. "היא לא תשרוד את זה!" אמר קול מוכר, קולה של אימם של הנרי וג'ייד, "היא מספיק גדולה אן, היא תקבל נשק ותלך איתנו" ענה לה קול עמוק וחזק, אבל אז, הנרי שעדין ישן בשניתו העמוקה הסתובב בחריקה חזקה וממשוכת, ג'ייד שמעה מספר רגליים מתקדמות לעבר הדלת, היא החזירה את רגל העץ של השולחן למקומה, והתיישבה בהעמדת פנים כאילו הרגע התעוררה. לחדר נכנסו שני אנשים, אימם של הנרי וג'ייד, שנראתה מודאגת לא פחות משהייתה כשנפגשו בפעם האחרונה, ואחריה נכנס גבר גבוהה בעל פנים רציניות, שער שחור מסודר ובידו החזיק אקדח. "אוי איך דאגתי" צעקה אן, וקפצה על ג'ייד בחיבוק חזק, ג'ייד רק הסתכלה לתיקרה הישנה של החדר בזמן שאמא מחבקת אותה, "אמ אפשר להבין איפה אני?" אמרה ג'ייד בתקווה שאמא כבר תפסיק לחבק אותה. "את בבית החדש שלך, תקראי לזה "בית המסדר"" אמר הבחור עם האקדח, "ומי אתה?" שאלה ג'ייד בלעג, בזמן שאמא קמה, והתחילה לנגב את עייניה מדמעות, "תקראי לי אוגוסט, את המנהל כאן" ענה הבחור. "ולמה אני כאן?" שאלה ג'ייד במעט תוקפנות, " א-אנחנו ב- ב- מלחמת אזרחים" ענתה לה אן, שהשתדלה להפסיק לבכות, "מהיום, החיים שלך יהיו שונים, ג'ייד, מהיום את סומכת רק על עצמך" אמר אוגוסט והלך מהחדר
YOU ARE READING
בית האויבים
Action"אין לנו זמן, הנרי כך רק כמה דברים הכי חשובים שים זה לתיק פה ובוא אחריי, ג'ייד את עושה אותו דבר, רצים" אמר אן מרמייד ליילדיה, ומפה החיים שלהם כבר לא חזרו להיות כמו בעבר. בית האויבים
