אני מתעוררת בבת אחת. כולי מכוסה זיעה ורועדת. אני לא יכולה יותר. אם אני אירדם, הסיוטים רק יזחלו אליי שוב. ומכיוון שבכל מקרה כבר כמעט בוקר, ואור קלוש נראה מבחוץ, אני מחליטה להתארגן לטקס האסיף.
אימא השאירה לי את הבגדים מוכנים בארון בחדר האמבטיה, אני מתקלחת מהר ולובשת את הבגדים שלי, חולצת תחרה לבנה וחצאית כחולה דהויה שמגיעה עד הברכיים. אני מסרקת את השיער הארוך שלי ונותנת לזמן לעבור.
עד שאמה וההורים קמים, ארוחת הבוקר כבר מוכנה והכל מוגש לשולחן. "יש פה ריח נהדר, ג'יל," אני שומעת את אמא.
"תודה," אני זורקת בקול חלול.
אמנם זו השנה השנייה שלי בלבד, אבל בשנה שעברה כמות האסימונים שלי הייתה קטנה בהרבה. בעיקרון הפרנסה במחוז ארבע היא מדיג, אבל אימא שלי שונאת דיג, והיא לא מרשה לי לדוג אף פעם. היא אומרת שזה מסוכן. אבא שלי הפיל פעם בטעות חכה יקרה ומשוכללת למים, ומאז אסור לו להתקרב לנמל, כך שהוא נאלץ לדוג באגם הקטן ליד האחו, והדיג שם לא מרובה בכלל. כללי הביטחון פה מאוד חמורים, מאות אוכפי שקט בכל רחבי המחוז. אחרי שניצחו בעוד מרד, הקפיטול לא ינצלו את זה כדי לפגוע בכמה שיותר אנשים?
אחרי הארוחה כולנו יושבים מתוחים, שותקים ליד השולחן. עד שנשמע הצליל שפירושו "טקס האסיף מתחיל עוד מעט". אנחנו קמים לאט ואמה יוצאת בדילוגים החוצה. קל לה כל כך, שמה לא רשום בכלל על שום פתק. אין לה סיבה לדאוג.
אנחנו מגיעים וצופים בסרט על הימים החשוכים, לאחר מכן בתקצירי משחקי הרעב ה-74 וה-75, ובסיכום המרד השני. נערה אמיצה, קטניס אוורדין. איך היא יכולה לצאת ככה נגד האויב, שהוא, ברור לכולם, הקפיטול. אבל אחרי כמה שנים הסתבר, שהקפיטול רקמו תכנית מורכבת ופוצצו באופן שייראה מקרי את פיטה מלארק, המאהב שלה, והיא פשוט הסתובבה בביתה בעיניים מזוגגות ולא עושה כלום, רק האכילה את הילדים שלה, ובסופו של דבר הילדים שלה מתו מעקיצות של מוטציות בשם צרעות הציד, שהקפיטול שלחו אליהם. אנחנו צופים בה קורסת על המסך, מתה. ברור, מצבה הנפשי לא היה טוב כשאביה מת, היא נשלחה למשחקי הרעב פעמיים, אחותה נהרגה ואחריה בעלה, ואז גם ילדיה. אני הייתי מתמוטטת עוד לפניה.
ועם סוף המרד השני, בא עוד עונש. לכל מחוז עונש מיוחד משלו, והקפיטול שומרים על סודיות, כך שאני יודעת רק מה העונש של המחוז שלנו. בכל פעם שמנצח מגיע ממחוז ארבע, הורגים את המנצח הקודם. כך שאצלנו, מיועדים תמיד ימותו רק מפני שהקריאו את שמם באסיף. לא צריך להשקיע את המאמץ. לא צריך לנצח.
סטפני, המלווה של המחוז שלנו, עולה לבמה. היא אולי האישה הכי מזויפת בפאנם, כולל כל האנשים הכי מוזרים שתוכו למצוא בקפיטול. יש לה עיניים גדולות בצבע ירוק כהה, אף ושפתיים זעירים, ידיים קצרות ודקות ורגליים ארוכות ממש. יש לה קעקועים צבעוניים בצוואר ובכפות הרגליים, והיא מחליפה צבע שיער כל יומיים. היא כל כך קטנה ודקה, שאפילו המידות של אמה יהיו גדולות עליה.
"שלום אנשי מחוז ארבע," היא מצייצת במבטא קפיטולי ברור. "בואו נדלג על כל הנאומים המיותרים ונבחר מיועד ומיועדת לייצג את מחוז ארבע לתחרות התשעים ואחת של משחקי הרעב וכל השטויות האלה." היא מחייכת ומצליפה בשערה, שהיה היום צבוע באדום עז, בולט מדי לעיניים. "זכות קדימה לבנות."
אני מתחילה להזיע כולי. יש לי כמעט שבעים פתקים בכדור הזכוכית הקטן שמאיים כאילו לקחת אותי אל מותי.
סטפני שולפת את הפתק. היא פותחת אותו, ומושכת את השניות כדי ליצור אפקט דרמטי.
וברור לי שזאת אני.
"ג'יליאן לי סוארס."
YOU ARE READING
משחקי הרעב- ילדת האווקס
Фанфикג'יליאן, נערה בת 13 ממחוז ארבע, נשלחת למשחקי הרעב ה-91 שמתקיימים לאחר שהקפיטול מתגבר על המרד השני. אבל כבר לפני תחילת המשחקים, בן זוגה למחוז, לארי, מכניס אותה לצרות... האם תצליח לחשוף את תכניותיה של הדמות מאחורי המסכה?
