"ברוך שובך, ג'יליאן!" לאורה מרימה קצת את זוויות פיה, כאילו לא יודעת איך לחייך.
"היי, לאורה. היי, סטפני." אני מביטה סביבי ולא רואה אותה.
"איזו סטפני?" לאורה מפסיקה לנסות להעמיד פני מאושרת.
"המלווה של המחוז שלנו." אני יושבת ושותה שתי כוסות מים.
"אה... היא..." ממלמלת לאורה בקול זהיר.
"היי."
אני לא מתאפקת מלנהום נהמה קטנה.
"תירגעי, בובה." אני נוהמת שוב. הוא מזהיר אותי במבטו ואני אוכלת את הנזיד שלי בשתיקה.
"היי, מה זה שיש לך על הצוואר?" שואלת המדריכה שלי. בדיוק אותה השאלה ששאלה אמיליה.
"שריטה מהביקור בבית," אני אומרת בקול חסר עניין. לאורה חוזרת לאכול את המנה שלה.
לא קיבלתי צעקות רבות כמו שחשבתי שאקבל, רק הטבח צרח עליי שהוא סתם ביזבז איזה "דג משובח" ובסוף לא הייתי פה כדי לאכול, והמנקים שבאו בכל בוקר לסדר את החדר שלי. אני אומרת ששבעתי, אני מוותרת על הקינוח.
"הראיונות יהיו מחר בערב, אז תלכי לישון מוקדם, טוב?"
"אין בעיות."
***
"קומי," לאורה מלטפת את ראשי.
"קומי!!!!!!!!!!" היא מושכת לי בשערות.
"איה!" אני זועקת, ומנסה לארגן את המחשבות.
"היית צריכה להיות למטה כבר לפני שלוש דקות! תמהרי, בטח דואגים לך!"
"מטומטמת," אני אומרת בקול צרוד מהשינה והולכת דרך המדרגות, אין לי כוח לחכות למעלית. צוות ההכנה שלי מסתובב בחדר כאילו התפוצץ שם משהו.
"הו, הנה את!" אומר מי שנמצא מתחת לערמת הספגטי.
"כריס, אתה כזה פרוע! אם לא היו לך כל כך הרבה שערות, אולי היית רואה טוב!" אומרת האישה.
"היי, אני פה!"
האישה מסתכלת עליי ואני מסתכלת עליה. אני מנסה לא להיראות מופתעת.
מולי עומדת אישה שנראית בדיוק, אבל כמעט בדיוק כמו סטפני. אותן ידיים דקיקות ורגליים גבוהות ועיניים גדולות בצבע לא טבעי. השיער שלה היה צבוע בפסים בגווני ירוק, והיא הייתה שמנמנה מעט.
"סטפני?" אני מוודאת.
"זו טעות נפוצה, עלמתי. שמי נענע, ואתם צריכים להפסיק לקרוא לי סטפני. לאישה הזו אין כישרון בתחום האופנה."
אני צונחת על הכיסא והפעם שמה לב על מה הם עובדים. הם עושים לי פרנץ' על ציפרניים מזוייפות וארוכות מאוד, הרבה הרבה סומק, צללית גדולה מדי (שכל המצח שלי מכוסה בצבע צהוב) אבל השיער שלי רק אסוף בפקעת קטנה על רקע השיער הארוך שלי, שלאימא אף פעם לא היה לב לספר.
כשגמרו סוף סוף, צ'אקי נכנס פנימה עם ערמה של בד צהוב וזרק אותה אליי כמו בפעם הקודמת.
קצת הסתבכתי עם כל שכבות הבד, אז צ'אקי רטן ובא לעזור לי.
הסתכלתי במראה.
איפור- מוגזם, שיער- בסדר, שמלה- צהובה ועבה עם רשת שקופה שמכסה את השמלה מקדימה, יפה.
נדרתי נדר שאני לא נותנת יותר לפיילוט את פלטת האיפור כשהוא מתעצל לקחת אותה בעצמו.
היו לי שמונה עשרה דקות לפני הראיון שלי, אז שטפתי את רוב הסומק ואת המצח הצהוב שלי, וחזרתי למקומי.
זמזום. ועוד זמזום. ועוד אחד. הקהל צוהל, ומגיע תורי לעלות לבמה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אף אחד לא מגיב, אף אחד לא קורא. אם זה ימשיך אני לא אפרסם את הסיפור.
מי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם.
YOU ARE READING
משחקי הרעב- ילדת האווקס
Fanfictionג'יליאן, נערה בת 13 ממחוז ארבע, נשלחת למשחקי הרעב ה-91 שמתקיימים לאחר שהקפיטול מתגבר על המרד השני. אבל כבר לפני תחילת המשחקים, בן זוגה למחוז, לארי, מכניס אותה לצרות... האם תצליח לחשוף את תכניותיה של הדמות מאחורי המסכה?
