אוכפי השקט שמלווים אותי פותחים את הדלת, ואני רואה את לאורה טובלת את הלחמניה שלה במרק עגבניות. היא לא מסתכלת עליי, אבל היא הבחינה בי. "שלום," אמרתי והתיישבתי מולה.
לאורה לא עונה. אני אוכלת את המרק שלי בשקט ומנסה לחשוב על נושא לשיחה.
"איפה לארי?"
לאורה לא עונה מיד. היא לא רואה לנכון להסתכל עליי.
אני ממשיכה לאכול את המרק שלי בשקט. כשאני גומרת אותו אני קמה, ואז לאורה מחליטה לומר לי.
"הוא מאוד כעס, את יודעת," היא האדימה. "הוא מאוד נפגע. את יודעת מה זה בכלל עשה לו? זה שמשכת ממנו את הדלתות ככה?! מה חשבת לעצמך?!"
אני מגלגלת עיניים ועולה לחדרי.
הארוחה הייתה יחסית פשוטה בשביל קפיטול. אני קולטת שלא ראינו את סטפני. אבל לא אכפת לי, אז אני הולכת לישון.
אני קמה ומתלבשת לאימונים. מישהו דופק על הדלת. שכחתי שהיום הראשון של האימונים בוטל, כי הופעת המרכבות נערכת מוקדם יותר השנה. כנראה צוות ההכנה שלי הגיע, אז אני יוצאת.
לפני שהם מתחילים בעבודה, הם מקשקשים קצת על עצמם ועליי.
"את לא צריכה לפחד... תתחילי לפחד רק בזירה... את תכירי אותנו די מהר...שמותנו הם פיילוט, כריס ונענע... אנחנו נעשה אותך יפה... אל תדאגי... יאהבו אותך..."
בהתחשב בכך שרק לאחד מהם יש שם נורמלי, החלטתי שאבחן אותם אחד אחד כדי לא לחטוף התקף לב. לאחד היו תלתלי אפרו ירוקים וסגולים, שפם ירוק וריסים וגבות סגולים. השני נראה כמו ערמת ספגטי מהלכת. שערו היה הכי ארוך שראיתי בחיי, והיה צבוע בצהוב זוהר ומעוצב בצורת ראסטות. לא יכולתי לראות את הפנים או הת הגוף שלו. הוא פשוט עטף את עצמו ברצועות שיער... הקיבה שלי התהפכה והתחילה לפלוט צלילים מוזרים.
"בטח לא אכלתי מספיק בארוחת הבוקר," אמרתי. אופס. עוד לא אכלתי ארוחת בוקר היום.
אבל הם לא שמו לב. נשענתי על הכיסא ונתתי לעצמי להירגע.
אחרי ארבע שעות לפחות, הסטייליסט שלי סוף סוף הגיע. הוא היה בן אדם מאוד מאוד רזה, ממש מקל, עם שיער קצוץ בצבע ארגמן. הוא נראה יחסית בסדר. בשביל קפיטוליסט...
"שלום. אני צ'אקי, ואני הסטייליסט שלך, אז עוד מעט נלביש אותך למרכבות ובינתיים בואי נשוחח קצת."
"נשארו בארץ הזו אנשים עם שמות רגילים?" אני פולטת.
הוא רק מרים את הגבות. "עזבי נשוחח, את לא נראית לי הכי במצברוח כרגע."
"צדקת," אני מסתובבת הצידה ומסתכלת מסעד לחלון.
"אז... התלבושת שלך."
הוא זורק אותה לעברי, כאילו הייתה חסרת ערך, ואני לובשת אותה בזריזות. ואני מסתכלת במראה...
מולי עומד יצור שלא מהעולם הזה.
השיער שלי אסוף בשתי צמות, ארוכות מאוד, שנצבעו בכחול זוהר ונשזרו בהן חוטים כחולים. אני לובשת חולצה בצבעי הקשת שהחלק העליון שלה מכוסה ברשת כחולה מבריקה, ומכנסיים כחולים צמודים ומעליהם רשת ורודה. אבל על האיפור, אין כבר מה לומר.
כל חלק חשוף בגופי מכוסה בספריי כחול. כחול, כחול, כחול. אפילו כפות הרגליים שלי, הציפרניים, הכול. ועם העדשות, שנותנות לעיניי גוון צהבהב, אני נראית ממש כמו אווטאר. אפילו לא שמתי לב שטיפלו לי בשיניים. הן היו כחולות.
"אז, מה את אומרת?"
"זה זוועתי!!!" אני צווחת. אפילו הדמעות שזולגות על פניי לא מצליחות להוריד את האיפור. "אני נראית כמו חוצנית!"
"למי אכפת? העיקר שזה כחול."
אני נשארת נטועה במקום.
זו התכונה שלי שאני הכי שונאת. הכעס שלי. אני מתפרצת כמו הר געש וצועקת על הסטייליסט שלי.
"אם אתה לא יודע, אני נשלחת למשחקי הרעב! וכדי לשרוד, אני צריכה נותני חסות, וכדי להשיג נותני חסות, אני צריכה למצוא חן בעיניהם!!! אבל זה?! זה יותר גרוע מסטפני!!! זה שאני כחולה ומכוערת לגמרי לא מקשר אותי למחוז בצורה כלשהי! אני נראית פשוט מגעילה!!! עם תלבושות כאלו, איך אני אשיג נותני חסות?!"
הוא רק מרים גבות שוב, כמו קודם. אני רצה למעליות ומזנקת לחדרי.
בחדר האמבטיה, אני רוחצת את ידיי והמים זורמים עליהן יותר מעשר דקות. אני מורחת את הידיים הרטובות שלי על פניי, אבל לשווא. אני רק יוצרת דוגמת גלים על לחיי.
נורה נדלקת במוחי.
אני מתחילה לעשות דוגמאות גלים על עורי הצבוע, ויוצאת בזינוק לחדר של לארי.
אבל...
לא.
זה לא ייתכן.
YOU ARE READING
משחקי הרעב- ילדת האווקס
Fanfictionג'יליאן, נערה בת 13 ממחוז ארבע, נשלחת למשחקי הרעב ה-91 שמתקיימים לאחר שהקפיטול מתגבר על המרד השני. אבל כבר לפני תחילת המשחקים, בן זוגה למחוז, לארי, מכניס אותה לצרות... האם תצליח לחשוף את תכניותיה של הדמות מאחורי המסכה?
