יומן מסע

חפש את המטמון(יופי של מטמון)

נועם

הגענו לבית נכנסנו פנימה וציפיתי לשטף שאלות מרון על מי זאת, למה איחרתי והאם הוא צריך להגיד את זה למיכל כדי "שתטפל" בי, אבל הייתה דממה.

"איפה אחיך הקטן?" שאלה אביגיל.

"לא יודעת" עניתי והתחלתי לקרוא בשמו "רון ....רון אתה בבית?" שום קול לא ענה. דממה. המשכתי בקריאות והפעם אביגיל הצטרפה אליי "רון ...רון ....רון" לא נשמעה תשובה. התחלנו לחפש בכל הבית אך לא מצאנו דבר. 'אוי' חשבתי 'אני בצרות עם מיכל', צריך למצוא אותו לפני שתחזור הביתה (לא שכל כך רציתי למצוא אותו אבל אין ברירה)

"עכשיו אני בטוחה" אמרה אביגיל " קקסינוואה חטפו אותו כי הוא מאוד, אני לא מאמינה שהם עשו את זה." היא אמרה בתערובת של כעס פחד וזלזול

"עשו מה?" שאלתי "ומה זה קעכקסאנואאו ?"

"קקסינוואה" תיקנה אביגיל "וקדימה חייבים למהר, תתפללי שהם במצב רוח טוב ושהם לא הרגו אותו ברגע שהם ראו אותו ."

יצאנו לחפש את רון( לא שידעתי לאן הולכים אבל סמכתי על אביגיל, טוב בערך)

המשכנו ללכת ביער סבוך וחשוך וראינו את הדרך רק בזכות הקרן (קרן של חיה כן, איכס... ) הקסומה של אביגיל. ולפתע הקרן הקסומה של אביגיל הפסיקה להאיר 'בטח נגמרו לה הסוללות חשבתי'

"זה לא עובד על סוללות," היא אמרה "התקרבנו לכפר שלהם, נובו סגרדו, הם מרושעים. הקרן לא עובדת בסביבתם." היא הסבירה כאילו כל ילד יודע את זה

"אה " אמרתי במבוכה 'מזה השמות האלה' חשבתי, 'אני לא צריכה לזכור אותם נכון?'

"בינתיים לא" היא אמרה

"מזל", אמרתי ועכשיו בלי כל האקשן סביבי כשהלכנו ברוגע הבטן שלי התחילה לקרקר ונזכרתי שעוד לא אכלתי ארוחת בוקר ועכשיו כבר 1 בצהריים

היא דחפה לי אוכמנייה לפה והמשיכה ללכת.

'מאיפה זה הגיע' חשבתי והפעם לא קיבלתי תשובה 'טוב נו עדיף שאני לא אדע' חשבתי  והמשכתי ללכת בזהירות תוהה אם היא שוב הפעם קראה את מחשבותיי בלי הסכמתי או שהבטן שלי קירקרה חזק מדי.

ובעודי מתחילה לשקוע בתהיותי אביגיל סימנה לפתע לעצור נעצרתי ליד שיח והסתכלתי פנימה, ומה שראיתי היה מאוד מאוד מוזר. ראיתי בערך 20 אנשים עם עור חום וקעקועים מוזרים יושבים סביב מדורה גדולה ומדברים בשפה שבקושי הבנתי אבל מה שבאמת היה מוזר זה שחלק מהשפה כן הבנתי. הם דיברו על איזה אל ועל נחשים. לא ניסיתי להקשיב . מסביבם היו אוהלים אינדיאנים וכמה בתי בוץ שלא השתלבו ברקע ופתאום ראיתי כמה אנשים שנראו כמו השאר, יוצאים מאחד האוהלים ובידם מישהו מוכר. רון.

"זה הוא" לחשתי לאביגיל נדהמת מהבהלה שלי. לא יכולתי לקרוא מחשבות אבל הבנתי שהיא חושבת משהו בסגנון. "ברור רק עכשיו גילית?" "אני חייבת להציל אותו" אמרתי "אה.. רק בשביל שמיכל לא תכעס עליי". שיקרתי.

"את יודעת שאת יכולה לחשוב ואני אבין מה את אומרת, זה ימשוך פחות תשומת לב" היא אמרה. 'בסדר', חשבתי והיא הנהנה. "צריך לחשוב על התוכנית" היא לחשה. 'אולי נלך לאחוריי האוהלים בשקט ותירי עליהם חצים, וכשהם לא יבינו מה קורה ניקח אותו ונברח' ברגע שאמרתי את זה בעצם חשבתי את זה הבנתי כמה התוכנית הזאת מטומטמת ומסוכנת, אבל להפתעתי היא לחשה "אוקיי". התגנבנו בשקט והגענו. חלק ראשון עבר בהצלחה. אביגיל הוציאה את אשפת החצים והקשת והתחילה לירות, היא פגעה בשומרים של רון ובעוד שלושה אנשים שישבו סביב המדורה. כולם קפצו ממקומותיהם ולא הבינו מה פגע בהם, עד שאני ואביגיל נכנסנו בריצה, לקחנו את רון וברחנו במהירות לכיוון השני. חלק שני עבר בהצלחה עד שהם יצאו מההלם והמשיכו לרדוף אחרינו, ברחנו. רצנו בין עצים סמוכים וכמעט נתקלנו בענפיהם, כשמדי פעם חץ או סכין עפים לנו מעל הראש. מי שמכיר אותי יודע שאני לא מאוד טובה בספורט, אבל אם תרוצו כשרודפים אחריכם 20 אנשים חמושים תגלו שזה תמריץ לא רע.  כל כך הרבה דברים הסתחררו לי בראש לא הבנתי מה בעצם קורה פה איך יכול להיות שעד אתמול היו לי חיים רגילים ועכשיו כל זה קורה. אחרי מספר דקות קצרות של ריצה מתנשפת אמרתי לאביגיל שהיא עוד חייבת לי מלא הסברים, אבל המשפט הזה הסיח את דעתי, פגע בי חץ והכול החשיך.  

*סליחה שלא העלתי אתמול מבטיחה להקפיד*