בשבועיים האחרונים חשבתי הרבה על המשימה שאדון האופל נתן לי. איך אני יכול להרוג את דמבלדור? למרות שאבא שלי לא הפסיק להגיד בכל הזדמנות שדמבלדור הוא זקן סנילי שעבר זמנו, וגם אני האמנתי בזה, עד לפני כמה שנים. אני יודע שזה לא נכון, אני לא טיפש, דמבלדור הוא היחיד שאדון האופל מפחד ממנו. ומצפים ממני להרוג אותו, זה אכזרי. צחקתי מעצמי על המחשבה הזאת. הרי ידעתי שאדון האופל אכזרי.
אמי ואני בקושי דיברנו מאז. בהתחלה היא ניסתה לגרום לי, וכנראה בעיקר לה, להתנהג כאילו הכל רגיל. היא ניסתה לעזור לי לסדר את המזוודה להוגוורטס. היא ניסתה להסתיר את זה, אבל לפעמים היא הסתכלה אלי ועיניה נמלאו דמעות. בשבוע האחרון נפגשנו רק בארוחות, שבהן ישבנו מרוחקים. נמנעים מלדבר על הפגישה עם אדון האופל.
אחר הצהריים אמי נכנסה במפתיע לחדר שלי בזמן שקראתי ברפרוף ספר שינוי צורה מהשנה שעברה.
היא התיישבה בהיסוס על כיסא ״יש מידע שיעזור לך.. להשלים את המשימה שלך״. סגרתי את הספר והסתובבתי אליה, ״מה זה?״, אמרתי בלי שום רגש בקולי. ״תתקיים פגישה הערב עם כמה חברים של אביך, הם יסבירו לך הערב.״ היא אמרה, מנסה להשמע שמחה. היא יצאה מהחדר בשקט ואני חזרתי לספר הלימוד המשעמם. את השעות הארוכות עד הביקור של אוכלי המוות העברתי בסידור החדר שלי. סידרתי את הבגדים שנערמו על הרצפה, את ספרי הלימוד שהיו פזורים ברחבי החדר, המזוודה שלי שהייתה חצי ריקה על השולחן. ניסיתי להתעלם מכך שאצטרך להרוג את דמבלדור, מהאות האפל, מאוכלי המוות שימלאו את הסלון בעוד כמה שעות. ניסיתי לשכוח שהפעם אהיה חלק מהם.
בשעה שבע ירדתי לטרקלין וראיתי את אוכלי המוות יושבים סביב השולחן הארוך. היו שם לפחות חמישה עשר. כולם נראו קצת כמו בלטריקס. לא צפויים, מאיימים, חלקם נראו מלוכלכים. התיישבתי בכיסא ליד אימי וליד איש גבוה עם שיניים צהובות. ״שמעתי שיש לכם מידע עבורי״ אמרתי בביטחון. ״לא רק בשביל זה באנו. לאדון יש עוד משימה בשבילך״ אמר אוכל המוות שישב מולי. רעד עבר בי ששמעתי את דבריו. עוד משימה?. ״עליך להכניס אותנו להוגוורטס״ הוא המשיך. ״ואנחנו יודעים איך תוכל לעשות את זה״.
YOU ARE READING
מאלפוי
General Fiction*הסיפור מוקפא* דראקו מאלפוי רק בן 16, והוא אוכל מוות עכשיו. • הספר השישי של הארי פוטר (הנסיך חצוי הדם) מנקודת המבט של דראקו מאלפוי. • (אני לא משפפת דרארי, *אין דרארי*)
