Our steel hearts

פרולוג

פרולוג-
מרגו-
׳פתחתי את ליבי בכדי למצוא חתיכות ממך. ואז מצאתי את עצמי׳- רופי מרטר.

שימי על עצמך מסיכה. תחייכי. תעמידי פנים שהכל מעולה. תעמידי פנים שאת מאושרת. תחייכי. פאקינג תחייכי.
הפלאש של המצלמה סינוור לי את העיינים שוב ושוב ושוב. אבא הידק את אצבעותיו על כתפי החשופה בשמלת הסטרלפס הורדרדה שבה אשתו החדשה הלבישה אותי. הלחיים שלי כאבו מחיוכי בולשיט מזויפים והעמדת פנים אחרי דקות ארוכות של צילומים אבל למזלי הצלם הודיע שזה מספיק לו והוא רוצה לתפוס תמונות של החתן והכלה. זזתי להם מהפריים הכי מהר שיכלתי ונתתי לזוג היונים את זמן המצלמה שהם כל כך רצו. לא הצלחתי להביט בהם יותר... באבא שלי ובאישה שהייתה אמורה להיות החברה הכי טובה של אמא שלי מפגינים אהבה על רקע הנופים המטורפים של הוואי בזמן שאמא שלי תקועה באיזה מוסד גמילה עגום ומאבדת את עצמה לדעת. בחילה עלתה בגרוני רק מעצם המחשבה על אימא שלי. הייתה צריכה משהו לשתות ולעשן לפני שאני אאבד את שפיות דעתי. נטשתי את העקבים המטופשים שלי על החול ולא היה אכפת לי שהם כריסטיאן לוביטן או וואטאבר ומיהרתי אל הבקתה שבה התארגנו לחתונה. שלפתי את התיק שהבאתי מתחת לאחת הכורסאות והוצאתי ממנו את בקבוק הוודקה הקטן ששאלתי מהמיני בר של סוויטת החתן-כלה לפני שיצאנו ליעד החתונה וג׳וינט שהיה מוחבא בתוך ספר פנטזיה רומנטית כמו סימניה דפוקה. יצאתי מהבקתה ומצאתי לי מקום על סלע ענק ליד המים, הרחק ממסיבת החתונה בצד השני. עדיין יכלתי לשמוע את שירי הפופ העליזים היטב אבל זה היה הכי טוב לעת עתה. פתחתי את הבקבוק ולקחתי ממנו לגימה ארוכה ארוכה שצרבה את גרוני היבש. אחר כך הדלקתי את הג׳וינט עם המצית הזעירה שנשאתי תמיד סביב צווארי כמו תליון. זו הייתה המצית שלו. הוא נתן לי אותה בפעם הראשונה שעישנו יחד והרגשתי כמו הילדה הכי רעה בעולם עם ערימה של ייסורי מצפון על החטא הנוראי שביצעתי. הוא תמיד גרם לי לחטוא, לעשות דברים מטופשים שזיכו אותי בריתוק, נזיפה ואפילו חבטות בטוסיק. פעם אמא אמרה לי שהוא בשבילי מה שאלכוהול בשבילה- מסוכן ובלתי ניתן לסירוב. היא צדקה כמובן אבל הייתי דומה לה מידי והשתכרתי ממנו בכל מקרה. כמה פתאטי מצידי לעשן ולהתפלש בזכרונות מהחבר הכי טוב שלי שעזב לפני 3 שנים ונעלם מחיי כלא היה מעולם? מאוד מאוד פתאטי. החלטתי לנקות את הראש ולסלק מראשי מחשבות מטופשות על דברים שלא יכלתי לשנות. בהיתי בגלים שהתנפצו אל שובר הגלים מימיני וספגתי את קרני השמש האחרונות של השמש לפני שנעלמה לחלוטין אל תוך האופק. הג׳וינט שלי הסתיים וזרקתי אותו על החול הלבן בדיוק כשהטלפון שלי רטט קצרות.

אוברי:׳לרגע הייתי בטוחה שהמוח שלי נצלה מהשעות בשמש אבל זה היה על אמת׳
אני:׳על מה את מדברת??׳
אוברי:׳את לא מוכנה לזה אחותי׳
אני:׳תעשי את זה כמו שתולשים פלסטר- מהיר וכואב׳
אוברי:*תמונה*
אוברי:׳קיין פאקינג סטיל חזר לסיינט דניאל׳

מצמצתי בעייני שוב ושוב לעומת התמונה שהייתה מרוחה על מסך הטלפון שלי. הבטן שלי התהפכה והשיער בעורפי סמר. זו הייתה תמונה מטושטשת as fuck מתחנת הדלק שליד החוף והוא בדיוק פותח את אחד המקררים כדי לקחת ממנו משהו אבל הייתי מזהה אותו בכל מקום גם עם טשטוש מעל הפנים שלו. על הצוואר שלו עדיין היה הקעקוע שהוא היה מספיק דפוק לקעקע על עצמו בגיל 13 אצל המקעקע הכי מחשיד אבר. קיין פאקינג סטיל. החבר הכי טוב שלי שנעלם לפני 3 שנים ולא טרח אפילו לסמס לי פעם אחת כדי שאני אדע שהוא בחיים. והוא אכן היה בחיים כפי שהראתה היטב התמונה הדפוקה שבה הוא לבוש גופיה שחורה שמציגה לראווה את שרירי הזרוע המדויקים שלו וג׳ינס שחור. והוא לא טרח אפילו לשלוח לי הודעה. חתיכת בן זונה.

אני:׳עוד שניה אני מתעלפת מהתרגשות 😒😑׳
אוברי:׳אני מצטערת להודיע לך אבל הוא נהיה חתיך מהמם 😍😍׳
אוברי:׳לא שקודם הוא לא היה חתיך אבל הזמן עשה לו מאוד טוב 🤤🤤🤤׳

ניפצתי את הטלפון שלי על הסלע. אין לי מושג למה עשיתי את זה אבל לא יכלתי לשאת את המחשבה שקיין נמצא עכשיו במגרש הביתי שלי או שאוברי התחילה להרעיף עליו מחמאות ולהזיל עליו פאקינג ריר. היום הזה הלך ונעשה גרוע יותר עם כל שניה ואני עוד צריכה לבלות כאן את סוף השבוע בזמן שקיין נמצא בבית, בעיירה העשירה עד כדי גיחוך שבה גדלנו. קפצתי מהסלע ופתחתי את הרוכסן של השמלה המטופשת מנערת אותה ממני ורצתי אל המים לבושה בחזיית סטרפלס וחוטיני קטן. המים שעדיין היו חמימים מהשמש הקיפו אותי מכל עבר ולרגע אחד בודד צפתי על הגלים ושכחתי שכל מי שהיה חשוב לי נטש אותי בדרך כזו או אחרת. לרגע אחד הם אהבו אותי שוב והיו שייכים לי. רק לפאקינג רגע.