Our steel hearts

פרק 13

פרק 13-
מרגו-
התעוררתי במיטה שלא הייתה שלי. בהלה אחזה בי לשנייה אבל מיד זהיתי את העובדה שאני במיטה שלו. ישנתי בה אינספור פעמים לפניי והכרתי את תחושת המזרן, את הריח על הכרית, את הרכות של השמיכה. הכרתי ואהבתי את זה כל כך. המיטה הזו הייתה מקום מפלט מהאמא השיכורה שלי שאהבתי ולפעמים לא אהבה אותי בחזרה ומכל מה שלא רציתי להתמודד איתו. התרכבלתי במיטה וסירבתי להתעורר, סירבתי לחזור למציאות. נרדמתי והתעוררתי לסירוגין עד שהדלת נפתחה בחריקה. זה היה הוא. ידעתי את זה בלי לפקוח את עייני ונסיתי בכל כוחי להעמיד פנים שאני עדיין ישנה. עוד רגע אחד להעמיד פנים שאני במיטה שלו כי הוא רוצה אותי, שאני במיטה שלו ועדיין אכפת לו. הוא מתיישב על המיטה והמזרן נוטה תחת כובד משקלו. את ישנה, מרגו. את ישנה.
״הגיע זמן לקום״ קולו חודר לאוזניי.
הלב שלי מתכווץ והראש שלי מתפוצץ מכאב בהשפעת האלכוהול הרב שצרכתי אתמול. אני לא רוצה לקום. אני מעמידה פנים.
״אני יודע שאת ערה... לא ככה משחקים אותה ישנים. תתארגני, אני מחכה למטה״ הוא קם ויצא סוגר אחריו את הדלת.
גנבתי עוד כמה רגעים חשובים לנשמה שלי בין הסדינים שלו לפני שקמתי על רגליים לא יציבות. נכנסתי לחדר האמבטיה הפרטי שהיה מחובר לחדרו בדלת ונפטרתי מהבגדים המסריחים מהמסיבה. נכנסתי למקלחת ופתחתי מים קרים מעל ראשי. נתתי למים לזרום מעליי ולנקות אותי מכל הזיעה, מכל הכאבים, מכל האיפור. הגברתי מעט את החום של המים וחפפתי את השיער בשמפו שלו ואז השתמשתי במרכך מסרקת את שערי עם אצבעותיי. שפשפתי את פניי משאריות האיפור שנמרחו על פניי ואת שאר גופי עם סבון הגוף המוצק. כשעטפתי את עצמי במגבת הרחתי קצת כמוהו וזה הרגיש טוב מידי. בארון שמעל הכיור מצאתי כדורי אספירין ובלעתי שניים מהם עם קצת מים לפני שצחצחתי שיינים עם מברשת נקייה מהארון. אחרי שסיימתי הנחתי אותה בכוס שעל הכיור לצד המברשת שלו. מין סימן שהייתי כאן. אחר כך חזרתי לחדר ופתחתי את הארון שלו. הוא היה חצי ריק אבל הצלחתי למצוא חולצת טי שירט מהוה בצבע שחור שהייתה עליי כמו שמלה ובוקסר לבן מקופסא חדשה וסגורה. התלבשתי וכדי שהבוקסר לא יפול קיפלתי כמה פעמים את הגומי וליתר ביטחון הדקתי אותו עם סיכת ביטחון שמצאתי באחת המגירות שלו. אספתי את שערי על קודקוד ראשי בגולגול מרושל ולקחתי נשימה עמוקה עמוקה לפני שירדתי למטה. לרגע שקלתי לברוח מהדלת האחורית אבל זה לא היה הסטייל שלי. וחוץ מזה הוא לא סילק אותי או דיבר אליי כאילו אני זבל. אולי אוכל לקבל ממנו כמה תשובות אמיתיות הבוקר. זו תהיה ההזדמנות האחרונה. אחרי אתמול ידעתי שלעולם לא נוכל להיות מה שרציתי שנהיה אבל עדיין רציתי לדעת למה. הלמה הזה יתן לי את הכוח להמשיך הלאה ולהיות השמש ולא כוכב לכת שמשתוקק לה.
הוא היה במטבח הגדול שהיה ברור שלא עשו בו שימוש במשך הרבה מאוד זמן. ריח של קפה וניחוחות של בישול דגדגו את אפי. הוא מבשל... מי לעזעזאל הבחור הזה?.
התיישבתי ליד אי השיש הענקי וצפיתי בו ליד הכיירים. זה היה כמעט נורמלי. כמעט. הכאב שבער בליבי הזכיר לי שאני צריכה לשמור את המגננות שלי מעלה. אחרי כמה דקות הוא הניח מולי צלחת עם תבשיל אדום מהביל ומעליו ביצה מטוגנת, כוס קפה ובקבוק מים. הוא התיישב בצד השני של האי, רחוק מספיק גם הוא מתכבד בצלחת וכוס קפה.
״מה זה?״ הצבעתי על הצלחת.
״הואבוס רנצ׳רוס. העוזרת שלנו בקליפורניה לימדה אותי את המתכון.״ הוא הסביר.
קליפורניה. שם הוא היה במשך כל הזמן הזה? לוס אנג׳לס? סן פרנסיסקו? סן דייגו?.
״שם היית כל הזמן הזה?״ לא יכלתי לעצור את השאלה.
הוא הנהן ואז לגם מהקפה שלו בניסיון לנתק את מבטו משלי.
״תאכלי״ ההוראה נורתה משפתיו בטבעיות.
הרמתי את המזלג וטעמתי. להפתעתי זה היה ממש טעים. קצת חריף אבל בהחלט לא רע. והייתי רעבה. אכלנו ושתינו ומסביב השתרר שקט. שכחתי כמה השקט איתו היה הרבה יותר מכל רעש עם מישהו אחר. הוא היה כמו עץ עתיק שהכה שורשים ענקיים, עמוקים וחזקים מידי שהניסיונות שלי לעקור אותו לעולם לא יצליחו, לא לגמריי.
״איך הגעתי לכאן?״ שאלתי אחרי שחיסלתי את רוב האוכל, המים והקפה.
״התעלפת על המדשאה שלי. לא יכלתי להשאיר אותך שם ולא רציתי לקחת אותך הביתה. מולי הייתה מתחרפנת ואבא שלך היה מקרקע אותך״ הוא הסביר.
התעלפתי על המדשאה שלו. יותר נכון התפרקתי על המדשאה שלו. הייתי לגמריי דפוקה ובכיתי כמו תינוקת, התחרפנתי. זה היה הדבר האחרון שזכרתי לפניי שהכל החשיך סביבי. הייתי בטוחה שהתרחקתי יותר אבל מסתבר שהגעתי רק עד למדשאה לפני שקרסתי בפתאטיות.
״חשבתי שלא אכפת לך״ הרמתי לעברו את עייני.
הוא הניד בראשו והעביר יד בשערו הכהה ואז הבחנתי באדמומיות על מפרקי אצבעותיו. זה היה טרי מאוד. כאילו הוא היה בקטטה קשה אתמול בערב. אבל ידעתי שהוא היה בבית ולא בשום קטטה.
״לא הייתי נותן לאף אחת לשכב על הדשא מחוסרת הכרה. זה לא משנה שזו את״ הוא משך בכתפיו.
״ממש הג׳נטלמן הידוע ומגן הנשים בכל פלורידה״ נחרתי בבוז.
״את מזלזלת בי?״ הוא הרים גבה.
״אני לא מאמינה לך״ זרקתי חזרה.
״אני לא צריך שתאמיני לי״ הוא נחר בבוז.
״כן אתה לא צריך שאאמין לך, אתה לא צריך אותי ולא אכפת לך. שמעתי והפנמתי.״ נאנחתי בעייפות ולגמתי עוד מהקפה שלי.
״את בטוחה?״ הוא שילב את זרעותיו על חזהו הרחב.
״במיליון אחוז. זה כאב וזה עדיין כואב אבל עכשיו אני חופשיה, סטיל. אני יכולה לתת את הלב שלי למישהו שירצה בו וידאג לו באמת ואת הגוף שלי למישהו שיענג אותי וירצה אותי בכל יום יותר ויותר. מגיע לי שיאהבו אותי, מגיע לי הכל״ שלחתי לעברו חיוך ונסיתי לתת למילים להכנס לי ללב ולהפוך לאמת קטנה שתפרח ותהפוך לאמת ענקית.
שקט השתרר בנינו לכמה דקות. הוא שיחק באוכל שעל הצלחת שלו לפני שהרים אליי עיינים כהות ומלאות ברגש שלא הצלחתי לפענח.
״החיים לא הוגנים, מרגו. הם לא הולכים איך שאנחנו רוצים ולא תמיד אנחנו יכולים לכופף אותם לרצוננו. באתי לכאן במטרה להרוס, להשמיד, לנקום. אחרי שאעזוב אני אשאיר אדמה חרוכה והרבה כאב ואני לא הולך להתנצל על זה. אני רק מקווה שיום אחד תוכלי להבין שזו הייתה הדרך היחידה״ המילים שלו מצליחות להפתיע אותי וליצור בבטני קשר מעיק ומבחיל.
הרס. השמדה. נקמה. אדמה חרוכה. כאב. בלי להתנצל. משהו אפל ורע מאוד קרה לקיין שלי והפך אותו לדבר הזה. לנער המסובך שהמילים שלו לא מבהירות אלא רק מערפלות עוד יותר את כל מה שאני לא יודעת.
קמתי ממקומי וניגשתי אליו סוגרת את המרחק המייסר בנינו בחיבוק. חיבקתי אותו. הייתי צריכה להרגיש קרובה לעוד רגע, להריח אותו, להיות איתו. הוא חיבק אותי חזרה. אנחת רווחה שאלוהים יודע כמה זמן הוא החזיק נפלטה משפתיו. התחבקנו במשך דקות ארוכות והבנתי שבחיים לא ארגיש ככה עם אף אחד אחר. בחיים לא ארגיש כאילו הלב שלי עומד לצאת מהחזה, כאילו החיים שלי לא יהיו אותו דבר אם הוא לא יהיה בהם. אולי הנשמה שלו האפילה, נפגעה, נשרטה והושחתה ללא היכר אבל היא עדיין הייתה תאומה לזו שלי. הוא ניסה להרחיק אותי כי הנקמה שבשמה חזר לפלורידה איכשהו תפגע בי בסוף. הוא לא היה צריך לומר את זה במפורש. אני הייתי אלמנט שיסבך את חייו, שיעצור אותו והוא לא יכל להרשות את זה לעצמו. לפחות זה מה שהוא חשב. לא הייתה לי דרך לשכנע אותו אחרת, לפחות לא כרגע.
״אני אוהבת אותך״ לחשתי.
״אכפת לי, יותר מידי... הרבה יותר מידי״ הוא הודה.
הצמדתי אותו. הוא הצמיד אותי. לרגע קפאנו בזמן. לרגע שכחתי. לרגע חשתי הקלה. ואז הרפתי וגם הוא הרפה. ידעתי שזה הזמן שלי ללכת. הייתי צריכה להתפרק, לבכות, להשבר כדי שאוכל לאסוף את עצמי ולגלות מה לעזעזאל הולך כאן ואם אני יכולה לעמוד לצידו בדרך שבה בחר או שאצטרך להרפות ממנו לעד.