אני: היי (קר.)
אתה: שלום.. (חסר ביטחון.)
אני: מה אתה עושה? (כעס. מתעניין בכינות.)
אתה: לא משנה.. איך אתה? אתם... עכשיו ביחד? (חושש. מרגיש קטן.)
אני: כן. הוא לידי(תקווה קטנה בקול. אדישות בכללי.)
אתה: אה. אני מקווה שאתה נהנה. (שמחה בקול.)
אני:מימה אני נהנה? אה?(חסר סבלנות.)
אתה: אני חשבתי שאתה שמח עכשיו..( נבהל. פוחד.)
אני: אני ממש לא שמח. טוב לך? (זעם. מתפרץ.)
אתה: לא. (שקט.)
אני: כי אני איתו?. (משתתק. מרגיש אשמה פתאום.)
אתה: כן. א-אבל לא בגלל זה..(קול רועד. סדקים.)
אני: אז למה? (אשמה. חרטה גדולה על מה שעשה.)
אתה: כי אתה נמצא איתו בידיעה שזה פוגע בי. (מתנשף. מתייפח.)
אני: א-אני.. אני לא..(פאניקה. מנסה לתקן.)
אתה: הוא חבר שלך. ואתה בא להגיד לי שאתם יוצאים כדי לראות את הכאב בפנים שלי! (בוכה ללא בושה. פגוע.)
אני: אני מצטער! אני לא רציתי! תקשיב לי--(נואש. בהול. עצוב.)
אתה: תהנה איתו. שיהיה לך שמח.. (ציני. בוכה. מנתק.)
*****
הווה.
סיאול. מעון הסטודניטים.
"מי עשה לו את זה?". הוא יעמיד פנים שלא היה עד לנשיקה שכמעט הדביק טאהיונג לשפתיו של הקטן שלו.
"אני לא יודע". ואם ידעתי אותו אחד לא היה חי. טאהיונג קם מיידית מג'אנקוק, מעדיף לשמור מרחק.
מעדיף טאהיונג? באמת?.
"אני אדאג לו. ג'ימין מחכה לך". ואני מחכה שתלך מפה מהר.
"אין בעיה. תודה". יש בעיה, לא רוצה ללכת.
טאהיונג עזב את החדר בשתיקה, מותיר את יונג'י. עם 'אחיו'.
"אתה יכול לפקוח עיניים הוא הלך". ולא יחזור מהר מדיי. ג'אנקוק פקח אט אט את עיניו, ממצמץ לכמה רגעים. "מי זה היה?". ולא כדאי שהוא יהיה. ג'אנקוק עדין והוא כועס מאוד על אותו אחד שפגע בו בגסות.
"קאי.." חוסר ביטחון בקולו. יונג'י אפילו לא צחק."נסיון יפה להוליך אותי שולל ג'אנקוק. קדימה. תגיד לי". ספר לי. אל תפחד.
"ג'ין". בשקט. גבותיו של יונג'י התכווצו ברוך. "בגלל הוסוק?". ג'אנקוק הנהן. בגלל הוסוק. בגלל ג'ימין. בגלל טאה... בגלל הכל. בגללו!.
מבטו הוסט הצידה. נזכר בדלת הפתאומית שנפתחה.
"גין?". למה הוא נתן לו אגרוף?. למה הוא כועס?.
YOU ARE READING
۷ƙ|אהבה מוטבעת.
Lãng mạn"אני אוהב את הנשימה שנושפת בעורפי... מחבקת מאחורה, עוטפת מקדימה." היינו ביחד בעולם הצלול. השקוף. הוורוד. הטוב. ואולי לכן החליט הרוע להצמד ולקרוע אותנו. להפריד. לגרום לשנינו לשכוח אחד מהשני. החלטנו ברוב טיפשותינו להראות את עצמינו גיבורים...
