תודה לצהל שעשה אותי כל כך עייפה השבוע וגרם לי לנסוע בתחבצ קרוב למיליון פעמים ועדיין השתדלתי לכתוב פרק לא כושל כל כך
~
[אלי]
אבא שלי יושב על הכיסא, רגל על רגל. הוא בוהה בלי סוף בערימות הדפים שמונחות על השולחן מולו וזה כנראה מבחנים ועבודות של הסטודנטים שלו. הוא משקיע בהערות כמו שמורים לילדים בכיתה א' מציירים חיוכים על המבחנים של התלמידים שלהם. אני יכולה לראות דרך קירות בית הקפה העשויים מזכוכית שהוא בודק עם העט האדום האהוב עליו, אני יכולה לראות כמה הוא מרוכז במבחנים האלו, איך הוא לא מחפש אותי עם העיניים. אבא שלי נראה כמו תמיד, רק עם תוספת אילנה עליו. יש לו כרס קטנה והוא עדיין גבוה, אפילו כשהוא יושב. עדיין יש לו זקן מגוחך ומשקפיים עגולות שיורדות עד לקצה האף כדי שיוכל לקרוא את הכתב הלא מובן של הסטודנטים שלו. הוא לבוש בבגדים אחרים, מכובדים יותר (אילנה דאגה לזה) היום אני זוכה לפגוש אותו רק מכובד יותר, לא באופן רגיל. השיער שלו לא מבולגן כמו תמיד אלא מסודר ומסורק וזה מוזר.
יש כללים לקשר השברירי ביני לבין אבא שלי והם מתפקדים, אבא שלי אוכף אותם. אנחנו נפגשים מדי פעם, מה זה מדי פעם? בערך פעם בחודש. כן, זה לא הרבה. פעם בחודש, שתיים עשרה פעמים בשנה. הוא יוזם, אני לא יוזמת את העניין. הוא שולח לי הודעות עם הרבה יותר מדי סמיילים מחייכים ובוחר מקומות שניפגש בהם, אבל לא בבית. חס וחלילה, כמובן שלא. הוא עוד עלול להיזכר בטעות שאני הבת שלו. אנחנו נפגשים לקפה, הוא מספר לי על העבודה באוניברסיטה שלו, הוא מרצה שם. אני מספרת על הלימודים שלי. אנחנו עושים וי על השיחה ונפרדים לעוד חודש עד שהוא ירצה להיפגש שוב, לראות שאני חיה ונושמת ושלא נכנסה בי משאית או משהו. הוא נותן לי כסף, או יותר נכון מעביר אותו לחשבון הבנק שלי. זה תמיד קורה אחרי הפגישה הזו ואני תמיד מרגישה שהוא איזה כספומט.
אני נכנסת לבית הקפה הזה והוא עדיין לא מבחין בי, לא עד שאני יושבת ממש מולו.
"היי אבא." אני אומרת והוא מרים את העיניים מהשרבוטים של הסטודנטים שלו ומסתכל עליי. העיניים שלי - עצובות, כואבות - משתקפות אליי בחזרה ממנו. אני לא רוצה להסתכל אבל אני חייבת, אני מחייכת ומעולם לא הרגשתי מזויפת יותר.
"היי אלינור." אני מתחלחלת כי הוא קורא לי אלינור ולא אלי ואני עוד אחדול מהלתקיים כאן ועכשיו. זה אבא שלי, במלוא תפארתו. לבוש בבגדים אחרים והשיער שלו כבר לא מבולגן והוא כבר לא שמח, הוא רק עצוב. אני רוצה להקיא אבל הוא רק שואל מה אני רוצה להזמין, אני אומרת קפה והוא מבקש קפה והמלצר מחייך וחושב לעצמו איזה יופי של אבא ובת.
YOU ARE READING
כימיה של אנשים שבורים (Girl×Girl)
Romance"את שונאת שקוראים לך אלינור, את מעדיפה אלי. ואת כנראה תתחרפני לגמרי אם מישהו יגע לך בפסנתר, למרות שלא ניגנת עליו כבר... משהו כמו שלוש שנים?" אני לוקחת נשימה, "את רודפת אחרי המרצים כשהשיעור נגמר ואני מוכנה להתערב על מיליון דולר שאת התלמידה שהם הכי או...
