MR. Death- HEBREW

פרולוג

זאת תמיד הייתה היא,
מלאכית קרחת, צנומה ותמימה בשמלה קצרצרה וצחורה, טהורה כמעט כנפשה השברירית שאיימה להתפצל לחתיכות זעירות כל רגע.
עיניה היו תכולות שקופות, מעט אפורות כענני החורף הגועשים אשר כל רגע היו עלולים לשטוף את גופינו במטר של מועקה המדומה לזו שישבה על רגשותיה, לא נותנת לה את השלווה שכה ייחלה לה תחת רקיע הלילה הכהה שבכה את דמעותיה ואת תפילות הדוי שיצאו משפתייה החיוורות והעבות שהחלו להסדק מדי יום מזורגג.

"אני זוכר איך מדי לילה כשהכוכבים המהבהבים כבר חדרו לחלוני והשעון זעק על השעה תשע הייתי קם בחבטה מן הכיסא וצועד לעבר המרפסת הצנועה שנבנתה בקומה האחרונה בביתי, נשען על המעקה מהברזל המפואר כאשר אצבעותיי הדקות אוחזות בסגריה אשר איימה לפול מהם והכי אירוני שתיעבתי את הריח המזויין הזה.
שאפתי את הרעל על מנת להרגיש את הסבל שהיא חווה בגופה ההולך ומאכזב את רצונותייה.
רציתי שהסיגרייה תראה לי שאני מנסה להתאחד עם כאבה, שלא רק הסרטן הוא הרעל בנינו.
 בוהה כמאוהב אל עבר הגינה הנבולה שהייתה שייכת לבית השוכן לנו, סופר את השניות עד שרגליה היחפות והצנומות עד כדי עצמות ידרכו מחוץ למשקוף דירתה, מחכה אך ורק לה.
הייתי מודע לכך שהיא תצא, הרי אחיה המחורבן יצא לעסקי הלילה הפתטיים שלו לפניי שעה וכבר לא היה עמה את מלאך המוות שיגביל את תנועותיה במרחב הבית ומחוצה לו, ינעל את המלאך האבוד והטהור תחת ידייו אשר תלשו את לבם של הוריהם מן ביתם עקב מצבו הנפשי.
ראיתי איך היא נהגה להתיישב על הדשא הצהוב והדוקרני שנתן לה גישה טובה למראה עיניי, רגליה הצנומות שרק סימנים כחולים עיטרו אותן היו לכיווני, מודע לכך שהיא בוחנת את מבטי המהופנט, שולחת לעברי ניצוצות חום שחדרו עמוק לאיבריי הפנימיים, כאילו היא חשה בי כמלאכה.
תביני, קיומה בחיי היה כמו הרואין עבור מכור, לא שורד שעות טובות בלי חומר מזיק," לחשתי באדישות, נזכר באותם ימים של גיל הנוער שבהם לא הייתי יושב עם כוס וויסקי יוקרתי ומבלבל את השכל על נערה שנפטרה ממצב יותר גרוע מסרטן, רצח אכזרי.

"היא התחננה אלי, ידעתי שהיא רוצה לברוח לעולם שממנו פיטר פן בא, ארץ לעולם לא לדעתי היא קראה לה, מזכירה לי כל יום מחדש את הסיפור ואת העובדה שתוכל להחלים בארץ הפלאים הבלתי נגמרים.

ראיתי זאת, במשך חודשים ראיתי איך היא בולעת חזק את דמעותיה שעמדו לפרוץ החוצה גם כאשר ישבה לצדי מעל האוקיינוס הסוער בלילה בו אחיה נסע הרחק מהעיר, כאילו הסכר שבנתה כל יממה מתרסק בבת אחת כאשר עיניה פוגשות בי, מנחשות שאני היחיד שאוכל לתת לה תשובות לגביי העולם אליו היא פותחת את חייה אך גם יודעת שאינה תקבל אותם כי העולם שלנו זה עולם מסריח, מילה לא במקום על אחד מן העולם התחתון ואתה תהיה היריב שלהם.
הימים הפכו לשנים והעונות התחלפו לאיטם, מדגישות כל שינוי קטן בנערה, גורמות לי לראות אותה כאישה עם הקימורים המוסתרים על ידיי שמלתה, והפנים המושכות? כבר שכחתי את כמות הפעמים שהן הופיעו לי בחלומות.
היה נראה כי המחלה עוזבת אותה לנפשה.
שערה הפך לארוך והיא לא חשבה לרגע לגזור אותו בשל הפחד שייעלם שוב.
את הרי יודעת מה זה זוג נערים בעלי הורמונים, לא?" שאלתי בגועל, בוחן את פניה של היועצת שירשתי מאבי שהסביר לי כמה חשוב להישאר שפוי כשאתה בתפקיד זה ולפרוק ליועצת אישית שבמקרה גם בול עץ שמקבל יותר מהנשיא. טיפשה.

"בהחלט, סיפורי אהבה בגילאי הנוער זה נפוץ מאוד אך ספר לי מה קרה בהמשך יקירי." היא הנהנה לכיווני, מנסה לחקות חיוך אימהי כושל, גורמת לי לחייך חיוך שטני כאשר נזכר באקשן של אותו הערב.

"מה קרה בהמשך? בהמשך קרה רק אסון, זה היה עוד ערב רגיל עבורנו, צוחקים ומעשנים עד שהמחוגים בשעון מצביעים על השעה המקוללת שאחיה כבר בדרך חזור והיא חייבת לעשות את עצמה ישנה.
נשכבתי במיטתי כאשר חיוך דפוק מתנוסס על פניי ומדמיין את שפתיה העבות על כל חלקי גופי, לא באמת משנוות המחשבות המלוכלכות של נער חרמן, לא כך?
לאחר דקות שחשו כנצח שמעתי טריקות דלת חזקות וצרחות אימה, בכי, יריות ואת צווחת המוות שלא פסקה מלהדהד באוזניי, הצווחה הנשית של הנערה הממכרת שלי."

"מה קרה בסוף, תאמר זאת כבר." היא מלמלה בהלם משתיקתי הפתאומית.

"אין מה עוד להגיד לך, שכבתי במיטה שנהפכה לקודרת ונפרדתי מהמלאך ששב לעולם בו הכל טוב, העולם אליו הוא שייך, לשלווה.
הדמעות לא פסקו מלזלוג וידעתי, ידעתי שעכשיו הכל ישתנה בחיי בלעדיה,
מן המקור לאושר היא הפכה המקור לרצח כל אדם שראיתי ולא בא לי טוב בעין,
מן המקור לאהבה, הפכה את לבי לתהום חסר רגש ולהגיד לך את האמת?
אני פאקינג אוהב את זה,
תודה למלאכית הארורה שהזדיינה מחיי."