חתונת המאה במחנה החצויים שלם

אני האדם המאושר בעולם

נ.מ כללי

המלחמה עם גאיה הסתיימה, איבדנו הרבה חצויים אך הצלנו הרבה באותו הזמן. השבע ,ניקו ,וויל ,ראיינה ,ועוד שאר ראשי הביתנים והקונסלורים עמדו על אולימפוס שם חולקו להם משאלותיהם ועוד דברים נוספים.

*כעבור חמש שנים נקודת מבט של ניקו*

התעוררתי לי בביתן האדס מקורבל עם וויל כמו כל בוקר בחמש השנים האחרונות, אתם בטח חושבים מה וויל עושה בביתן האדס הוא בן אפולו לא? או איך האדס עוד לא הרג אותו ושלך אותו לטארטרוס? ועוד מלא דברים אחרים אבל אבא היה מאוד שמח בישבלנו והסכים לוויל לישון בביתן האדס.
קמתי לי מהמיטה אחרי שוויל התעורר והכין לנו קפה במטבחון שהיה בביתן ,שתינו והלכנו לאכול ארוחת בוקר עם שאר המחנה. הלכנו לחדר האוכל שמענו את קריאת הקונכייה וראינו חניכים וחניכות חדשים הולכים לשם.
"אתה בסדר וויל אתה נראה מתוח קצת" הוא אמר לי שהכל טוב ובסדר הגענו לרחבת חדר האוכל ראינו את החברים שלנו מהשבעה מול השולחן המיוחד שעשו לנו התיישבנו איתם והתחלנו לאכול ולשוחח כעבור זמן מה וויל קם וניגש לכירון ודיבר איתו קצת, כירון קם ורקע את אחת מרגליו הקדמיות על רצפת חדר האוכל והודיע "לוויל בן אפולו יש משהו להודיע!" הוא זז הצידה וויל עלה על הפודיום שהיה בחדר האוכל בשביל הודעות ואמר "יש לי משהו מאוד חשוב להודיע לכולם" הוא לקח נשימה עמוקה ואמר עם מראה יותר רגוע מבחוץ אבל היה לחוץ מאוד מבפנים "ניקו דיאנג׳לו אני אוהב אותך מאוד אבל אני לא חושב שאנחנו יכולים להיות חבר וחבר יותר!" כולם באותו הרגע עצרו את נשימתם וחלק מהשבע עמדו בשביל לצעוק על וויל איך הוא יכול להיפרד ולינטוש את ניקו ככה, אבל וויל המשיך "אני לא רוצה שניהיה חברים אלה ארוסים!" כולם עצרו את נשימתם עוד פעם אבל הפעם משמחה "ניקו דיאנג׳לו האם תינשא לי?".

וויל

אני חושב שאני על סף עילפון לא קבלו תיקון על סף מוות הבטתי בבן זוגי כאשר הראתי לו את הטבעת שבחרתי לו, הוא הביט בי עם חיוך וענה
" וויל דביל אחד ברור שאנשא לך אני אוהב אותך" ונישק אותי. יכולתי להישבע ששמעתי כמה "אווו" ומפה הכל יתחיל להיות ורוד.