when hate turns into love- מתורגם לעברית

פרק שני- אתה מעצבן אותי חלק ב'

בלעתי את רוקי, התחלתי את דרכי לעבר לואי שישב בשולחן הקדמי. צנחתי על הכיסא לידו בלי להציץ יותר מדי לכיוונו.

בדיוק כשחשבתי שמר אוסלן לא ייתן לי עוד תשומת לב, הוא ניגש אליי עם ספר ומחברת מתמטיקה "לעבוד" הוא מלמל וזרק עיפרון על השלחן.

זזתי באי נוחות על הכיסא, נושך את השפה העליונה כשצפיתי בו הולך למקום שבו היה קודם.

הרמתי את העיפרון בשקט, תוהה איך אני אעשה את זה. הייתי בטוח שאני לא אוכל לפתור אפילו בעיה מתמטית אחת. לא סיימתי שום עבודה בשיעורי מתמטיקה מאז ... אני לא יודע. בטח מאז כיתה ז' כשהתחלתי להיות "בד בוי".

פתחתי את ספר המתמטיקה לאט, מציץ לספר של לואי לראות איזה עמוד אנחנו. בלי לדעת מה אני עושה, קשקתי במחברת כדי לגרום לזה להראות כאילו אני עובד.

במהלך השיעור התייאשתי גם מלהעמיד פנים שאני עושה משהו, במקום, החלטתי חהתעסק קצת עם לואי. אני מתכוון, הוא יושב לידי, ברור שאני צריך להשתמש באפשרות הזאת, נכון?

הפלתי את העיפרון על השולחן וסובבתי את כל גופי אל הילד עם העיניים הכחולות , נלחץ קרוב יותר אליו. יכולתי לראות איך הוא נדרך מהתנועה הפתאומית שלי והתרחק. הרמתי את הגבות שלי ושמתי את ידי על הירך שלו.  לוחץ באצבעותיי. כשהוא שם לב לזה הגבות שלו התקווצו כשהוא מכה ביד שלי, מנסה להרחיק אותה.

"הארי, מה לעזאזל אתה עושה?" הוא נהם מתחת לנשימתו.

עשיתי כאילו לא שמעתי אותו וגררתי את ידי יותר למעלה "אני לא יודע על מה אתה מדבר" אמרתי בתמימות , מחייך אליו חיוך קטן.

הוא עטף בידו את שורש כף היד שלי , בסופו של דבר מצליח להוריד את היד שלי ממנו. "אתה מעצבן אותי" הוא אמר בשקט שרק אני יכולתי לשמוע.

משכתי בכתפיי, מחייך לעצמי כשהסתובבתי חזרה על הכיסא, מרים את העיפרון שוב ומחרבש עוד קצת מספרים. זה מה שהיה עד שעלה לי רעיון מעולה.

גרגרתי בגרוני במהירות, מסתובב אליו שוב.

"אפשר להשאיל את המחק שלך?" שאלתי, קולי מתוק כסוכר.

הוא גלגל את עיניו מושיט את ידו אל המחק. "אל תצפה ממני להיות נחמד אליך שוב"

לקחתי את המחק ממנו גורר את אצבעותיי אל הכתף שלו "תודה לאווי" הקנטתי.

"אל תעז לגעת בי או לקרוא לי בכל דבר שהוא לא השם האמיתי שלי" הוא אמר בנוקשות, ואניצחושב שעכשיו כולם יכלו לשמוע.

יריתי לו מבט נוקב, משתמש במחק ומוחק כמה מספרים חסרי טעם שהיו במחברת שלי לפני שהחזרתי לו את זה "אני מעריך את זה שהשאלת לי את המחק שלך לאווי" אמרתי בלעג מסתובב חזרה בכיסא שלי.

"בבקשה" הוא השיב, מתרחק ממני.

כשהיה צלצול , הרמתי את הספרים וקמתי מהכסא, הולך לכיוון מר אוסלן. שמתי את הספרים על השולחן שלו. "תודה לך על זה שנתת לי את הספרים שלך" אמרתי, מגרד את העורף.

"אתה לא צריך להודות לי , מר סטיילס. אתה הבנת את הבעיות?" הוא הרים את גבותיו, מסתכל על הכתף שלי מאיזהשהי סיבה.

"לא ממש" מלמלתי, מרגיש אשם.

שנאתי את העובדה שהייתי דיסלקט, יש כל כך הרבה דברים שאני לא יכול לעשות. רציתי להיות תלציד טוב שעושה את כל השיעורים ולהיות פעיל בכיתה, אבל לא, בגלל הנכות הזאת לא יכולתי.

"ואתה לא עזרת לו מר טומלימסון?"

הסתובבתי במהירות וראיתי שלואי עמד מאחוריו. אז זה מה שהוא הסתכל כל הזמן...

"לא , אדוני, הוא לא ביקש עזרה" הוא אמר בנימוס, מראה לי צד שלו שבחיים לא ראיתי.

"זה נכון, מר סטיילס?" מר אוסלן הסתכל עליי בשאלה וכל מה שיכולתי לעשות הוא להנהן בראשי.

"כן, העדפתי לא לקבל עזרה. זה בטח לא היה עוזר לי בכל מקרה"

לואי הסתכל עליי מופתע, אני מניח שזה בגלל שהסתכמתי עם דבריו, אנחנו אף פעם אל מסכימים אחד עם השני.

"אממ.. ולמה זה?"

הסתכלתי למטה  אל שולחן העבודה , משחק עם אצבעותיי. "אני אממ.. מעדיף לא לדבר על זה" מלמלתי.

מר סלואן היה שקט לפני שפלט אנחה עמוקה "אוקיי, אז אתם משוחררים, יום נעים"

עשיתי את דרכי לדלת. מתכונן לשיעור הבא. מוזיקה.

בדרך לשם הייתי מאוד מודע לזה שלואי מאחוריי והייתי צריך להלחם בכח הרצון שלי לא להאט את ההליכה שלי ולא לעשות לו משהו. זה לא היה זמן טוב בשביל אף אחד מהדברים האלה וידעתי את זה די טוב.

למזלי, פגשתי את נייל וזאין שגם איתי בכיתת המוזיקה, אז לואמ יצא מהראש שלי . טוב , לא ממש, הוא תמיד היה בראש לי. אבל לפחות הם הסיחו את דעתי מהמחשבה עליו, קצת.

מאוחר יותר באותו יום, חזרתי הבייתה מבית בספר; מחשבה קפצה במוחי.

מה אם לואי יבוא למסיבה ביום שישי? אף פעם לא השתמשתי בהזדמנות הזאת , אבל מה אם אני אגרום לו לאהוב אותי כישהיה לו קצת אלכוהול בדם? רק ללילה אחד, לפחות?

טוב, הדבר הראשון שהייתי צריך לעשות הוא להיות בטוח שהוא בכלל יבוא למסיבה.