"אתה יכול להיות מי שאתה רוצה להיות, מי שאמרת שהיית שפגשתי אותך."
-"אני לא חושב שאני מסוג-"
"כמובן שאתה יכול, אנחנו לא ניתן לזה לנצח. אנחנו חזקים יותר מכל מה שהעולם יזרוק עלינו."
החזקתי את ידיו בזמן שהוא שכב של על מיטת בית החולים המקוללת הזו. דמעות ב...
העיניים שלי מתמלאות בדמעות מלאות באושר, שלוש שנים של טיפולים בלתי פוסקים, שלוש שנים של דאגה בלתי פוסקת הולכים להסתיים בעוד חודש מהיום? ההקלה שהרגשתי הייתה כל כך מרגיעה וקיבלתי אותה בזרועות פתוחות, תאמינו לי.
אני עומדת שם בשוק, נזכרת איך לפני דקות מספר ישבתי בשירותים בוכה לאלוקים שיעזור לו, שיציל אותו. כנראה תחינותיי נענו.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
חודש...
חודש ולעזוב את המקום הארור הזה, לעזוב את המחלקה הזו, את הרופאים, האחיות, המטפלים, הפסיכולוגים. סוף, סוף. אני והארי נוכל לחיות את חיינו בשקט בלי לדאוג כל הזמן.
ואם תהיתם מה קרה להארי אצלי בבית. זו הייתה התגובה שלו לתרופות החדשות, לפי מה שהרופאים אומרים הוא הגיב לתרופות באופן מצוין, התרופות האלו יכולות לגרום לתופעות לוואי קשות, העובדה שהוא הצליח להתגבר עליהם זה מפתיע.
אני מסתכלת עליו היד שלי עדיין על הפה שלי ואני מרגישה את הגוף שלי רועד מהשוק. איך אתם הייתם מגיבים להודעה כזו?
"בלה?"
קולו של הארי מחזיר אותי למציאות ואני מרימה את פניי אליו.
"אהובה אל תדאגי הכול יהיה בסדר. אני מבטיח לך. אני חוזר הביתה. לא עוד לילות במיטה לבד."
אני נותנת לדמעות לזלוג ואני רצה לתוך זרועותיו הפתוחות, ובוכה. אני פשוט בוכה מוציאה את כל החרא שעברתי במשך כל השנים האלו. במשך כל השנים שהרגשתי את החור מהאובדן של אבא שלי והארי שהגיע ומילא את החלל, הוא גם עזב אותי לאותה מחלה.
רק תדמיינו את כמות הפחד והדאגה שהיו לי. תדמיינו את כמות הלילות ללא שינה, הבכי, בחילות, התקפים.
התקפי החרדה שלי נהיו הרבה יותר גרועים מאז שהארי נכנס לבית החולים, אני פוגעת בעצמי במהלך ההתקפים האלו. הפגיעות מתבטאות בכך שאני מרביצה לעצמי, אני נופלת הרבה ונתקעת ברהיטים שגורמים להרבה חבלות, אני מושכת בשיער וכו' .
אני לא יודעת איך אני הולכת לסדר את כל זה בחודש כדי שהוא בחיים לא ידע על מה שקורה.
