נקמה של בייבי

הקדמה

הבית היה שקט לא היה צליל אחד כשנכנסתי פנימה, שום שומרים, שום אזעקות, כלום.

התיישבתי על המיטה מחכה בחושך, יושב ומחכה, הזמן עבר לאט אבל לא איבדתי את הסבלנות שלי, זה הזמן היחיד שלי למצוא אותו
אז חיכיתי.

פתאום שמעתי את דלת הכניסה של הבית נפתחת, חייכתי, 'הוא הגיע' חשבתי לעצמי כששמעתי אותו עולה במדרגות לכיוון החדר הזה, החדר שבו אני מחכה לו, אני וגורל אכזר שקובע שהוא לא יצא מהחדר הזה שוב.

'סוף סוף' הדלת נפתחה ונכנס אור מבחוץ לחדר החשוך, הוא הלך ישירות לשולחן שהיה מול המיטה לא מדליק את האור, לא חושב שבידיוק מאחוריו על המיטה בתוך הבית שלו יושב הרוצח שלו החיוך שלי גדל 'זה הולך להיות של כך טוב' צחקקתי "זה מאוד לא מנומס לתת לאנשים לחכות כל כך הרבה" אמרתי, הוא הסתובב בפחד מסתכל עליי, על החיוך שלי שחושף שיניים, עיניי הסגולות, על השיער הטורקיזי שלי ועל הקעקועים שלי מנסה להבין מי אני, גיכחתי 'זה פשוט מידי לקרוא אנשים' "מי אתה?" הוא אמר מנסה לשלוח את ידו למגירת השולחן "אה אה אה לא הייתי מציע לך לעשות את זה" אמרתי מצחקק שולף את האקדח שלי ומכוון אותו עליו "מי אתה?" הוא שאל שוב פחד נשמע בקולו, גנחתי מעצבים "זה לא משנה מי אני אלא מי אתה, אבל אתה מתעקש אז ככה אתה הבן של מורנו ואני עומד לרצוח אותך" אמרתי בחיוך ובקול מתוק שסתר את כל מה שאמרתי, קמתי מהמיטה מכניס את האקדח לנדן שלו ושולף פגיון במקומו "אבל לפני הרצח שמתוכנן לפנינו אנחנו הולכים להנות קצת, זה לא מרגש?!" צחקקתי קפצתי במקום מאושר "אני לא מבין מי אתה? אתה יודע מי זה אבא שלי נכון? הוא יכול לשלם לך כמה אתה רוצה?" הוא שאל שוב בפחד התקדמתי עליו מניד את ראשי מצד לצד באיטיות "הוא לא יכול לתת לי כלום" אמרתי מניף את הפגיון יוצר לו חתך בכתפו השמאלית "אתה יודע למה?" שאלתי תופס בצאוורו בידי הפנויה ומצמיד את הפגיון ללחי שלו, מתחת לעינו השמאלית "כי הוא לקח ממני הכול" אמרתי בכעס חורק שיניים חותך באיטיות את הלחי שלו, מסתכל על הנוזל האדום שזורם באיטיות מהחתך, אותו נוזל שגורם לי לחייך כל פעם מחדש.

כל בגדיו היו מלאים בדם אבל הוא היה עדיין חי יושב בפינה של החדר מתכווץ לתוך עצמו כשאני קם מהכיסא לכיוונו "מה אתה רוצה ממני?" הוא לחש דמעות זולגות מעיניו "למה אתה עושה את זה?" הוא בכה מבין שהוא לא יצא מפה בחיים הוא הבין שזה היום האחרון של חייו העלובים, צחקתי צחוק עצוב ממילותיו התקדמתי עליו, מתיישב על הרצפה מולו, שולף את האקדח וממקם אותו מתחת לסנטר מכריח אותו להסתכל עליי "אתה יודע זה בדיוק מה שאני אמרתי למר דיינו בפעם הראשונה שפגשתי אותו" חייכתי חיוך גדול דמעות מתחילות להיבצר בעיניי "אתה יודע מה עוד אמרתי לו?" שאלתי אותו, יודע שאני סוף סוף זוכה לתחילת הנקמה שלי "אני אמרתי לו שאני אוהב אותו ומה הוא אמר לי אחרי? אתה יכול לנחש נו" אמרתי מזיז את האקדח שלי ובעזרת הקט תופח בעדינות על ראשו "נו קדימה תחשוב" צחקתי צחוק עצוב כשדמעה בוגדנית אחת נופלת מהעין שלי "בוא אני אעזור לך קצת, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, שהוא יגן עליי, הוא אמר שהוא בחיים לא יעזוב!" צעקתי עליו, העיניים שלו נפתחו כשסוף סוף הבין מי אני "אבל אז אבא שלך הגיע ומר דיינו זרק אותי כאילו אני לא שווה יותר מכלב מזדיין!" צחקתי מכוון את האקדח לרקה שלי "אבל אתה יודע אני חשבתי הרבה ועם כמה שאני שונא אותו עכשיו אני מודה לו" קמתי ממקומי ברצפה מסתובב במקום "הרי בלעדיו לא הייתי יכול לעשות את זה" עצרתי בפתאומיות, כיוונתי את האקדח אליו ויריתי שלוש פעמים, צחקתי, מסתכל עליו ,רואה את הנשמה שלו יוצאת ממנו, הוא מת, זה נגמר , נאנחתי 'זה היה כיף של עוד זה נמשך' יצאתי משם מדלג וממלמל לעצמי "כשזה יגיע למר מורנו הוא הולך לכעוס כל כך, אני נותן שעה גג שעתיים עד שהוא מגלה" צחקקתי "אני בדרך אלייך, אל תחשוב ששכחתי מר דיינו, אני מגיע גם אלייך, שום דבר לא יעצור אותי ואתה כל כך הולך להצטער שזרקת אותי דאדי"