פרק 1- בדרך שלו

19.7K 776 337
                                    

"את יכולה לשבת מר מלכה מיד יגיע" אישה אדמונית בשנות השישים לחייה, אך מלאת מרץ מקבלת את פניי. היא פותחת לי את דלת העץ הכבדה ולפני נגלה ביתו של גבריאל, או כמה שזה באמת נראה- ארמון.

אף פעם לא הייתי מהילדות הקטנות שמתחפשות לנסיכות וחולמות לבקר באחד הארמונות מהסיפורים. הייתי טום בוי. ככה זה כשאת גדלה רק עם אבא. העדפתי כדורים על בובות וקשקוש על קירות היה יותר מדליק אותי מלצבוע בתוך הקווים.

אבל, הנה בגיל 25 אני זכיתי לראות ארמון מקרוב. כמעט סונוורתי מרצפת השיש שנצצה אלי מלמטה, מטרים בלתי נגמרים של שיש שמחפים את כל שטחו העצום של הבית הזה, אם בכלל ניתן לקרוא לו כך.
מבואת הכניסה הייתה מאובזרת בשידה מזכוכית עם מראה יוקרתית מצופה בקריסטלים ובקצה המסדרון ניצב המטבח. ארונות שחורים וממורקים מעוטרים בשיש לבן ומבריק. במרכז המטבח עמד בר אימתני ומרשים עם כסאות מוזהבים. את כל החלל הקיפו חלונות גבוהים שירדו מהתקרה הגבוה הישר לרצפת השיש המבריקה במיוחד.

אומנם הבית היה נראה כמו ארמון, אך לא התחברתי לסגנון. הכל היה מבריק ונוצץ אבל לא היתה לו חמימות של בית. הוא היה מנקר עיניים אך לא עשה לי כלום בלב.

"פאולה, תודה. את פנויה לבינתיים" קולות נקישות נעליים מחודדות נשמעו מגרם המדרגות רחב הידיים. הדמות ירדה במדרגות והחלה להתבהר.
חזותו המרשימה שהלכה והתקרבה אליי הבהירה בבירור שהוא הבעלים של הבית הזה.

לא ניתן היה לפספס את נוכחותו בחדר. פלג גופו העליון היה רחב יותר מזה התחתון, חזהו הרחב נמתח בגאון וזקף את כתפיו החסונות. הוא היה לבוש בבגדים שחורים שנצמדו באופן מדויק לשריריו המפוסלים. שיערו הפחמי סודר על שערו מעלה בקפידה, מהודק על קרקפתו ונראה ששום דבר לא יצליח להזיז ולא שיערה. כולו היה שחור, נעליו המצוחצחות, בגדיו האדוקים וגם נוכחתו. היה בה משהו אפל. רק זוג עיניים ירוקות נצצו במסתוריות מבעד לכל האפלה שנשאה מולי

הוא נעצר כשעמד מטרים ספורים ממני. גל ריח גברי וכבד במיוחד מילא את אפי וגרם לעורי להסתמרר מעט. הוא שילב את ידיו על חזהו המרשים, על פרק כף ידו נצץ שעון מוזהב שהצליח לבלוט אפילו על ידו המנופחת.

הנוכחית הגברית מאוד שלו בשילוב הריח הגברי החזק על התפאורה הבלתי נתפשת הזו גרמה לי לרצות להקבר בתוך האדמה. גל ענק של אי נוחות שטף את כולי.

"את המועמדת החדשה נכון?" עיניו הירוקות והקרות לא הביעו דבר. כאילו עטה משקפי שמש מושחרים במיוחד מבלי להרכיב אותם באמת. היה משהו מזלזל בדיבורו, נראה היה שעושה טובה שבכלל פונה לבת אדם פשוטה שכמותי.

לא יכלתי אפילו לפתוח את הפה כדי לדבר אז רק הנהנתי בראשי. מזל שהוא הצליח לתפקד

"בואי אחרי" הוא הסתובב באלגנטיות ובגב זקוף התחיל לצעוד כשאני משתרכת אחריו. נעלי השפיץ שלו השמיעו נקישות על רצפת השיש כשהוא מוביל אותי במסדרונות הארוכים של הבית המפלצתי שלו. הוא תקתק כמה דברים בנייד שלו במסע שלנו ליעד, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לבחון את המסדרונות הארוכים ורחבי הידיים. מנורות קריסטל נתלו על התקרה ודלתות עץ כבדות היו סגורות לכל אורכו. לא הצלחתי למצוא ולו מטר אחד מלוכלך לכל אורך הרצפה.

בדרך שלהWhere stories live. Discover now