מקום קטן בלב

פרק 1 - התחלות חדשות

"מאור! די כבר." צעקתי בעצבים על מאור אחי הקטן שלא הפסיק לבעוט לי בכיסא מתחילת הנסיעה. הוא כרגיל ישב שקוע עם הסמרטפון שלו ושיחק בו כשהוא מזיז את כל הגוף. ההתנהגות שזאת שלו יכלה להוציא אותי מדעתי.

"מעיין." אמא העירה לי בשקט כשעיניה נעוצות בכביש. "תהי סבלנית לאח שלך."

האוירה ברכב הייתה מתוחה. אני הרגשתי איך אני מתפוצצת בכל רגע, אך מבט אחד באמא שלי שהייתה נראת תשושה כל כך כאילו לא ישנה חודש, גרם לי לנסות ולהשתדל כמיטב יכולתי.

בחודשים האחרונים הרגשתי שבכל פעם שאני מביטה לאמא שלי בעיניים אני אתפרק, אז העדפתי לברוח. לא משנה לאן, העיקר לחזור הבייתה כמב שיותר מאוחר. אך לא משנה כמה השתדלתי אמא תמיד חיכתה לי בסלון עם אותן עיניים עצובות שהחזירו לי הכל בפרצוף בבת אחת. ואני הרגשתי כל כך אשמה בכל פעם שנמלטתי לחדרי מבלי להחליף איתה מילה, מבלי להביט בה אפילו. אחר כך הייתי יושבת ערה שעות על גבי שעות במיטה ומתייסרת במחשבות. לפעמים הייתי מקשיבה לבכי החרישי של אמא והיה נצבט לי הלב. ידעתי שבנוסף להכל היא בוכה גם בגללי. רציתי להגיד לה שאני לא כועסת, שאני אוהבת אותה בכל ליבי אך לא יכולתי. הרגשתי שאם אני אפתח את הפה אני אפול ואתרסק לחלוטין. אז העדפתי לשתוק ורגשות האשם חגגו.

לאחר חודשיים בהם הכל היה נראה אבוד, אמא הרימה את עצמה בכוחות האחרונים והחליטה לארוז הכל ולנסוע. ארזנו את כל הזכרונות מהבית שבו גרנו מאז ומתמיד ונסענו. לא ידעתי אם אי פעם נחזור, אמא לא אמרה דבר וידעתי שאפילו היא לא יודעת. אחות של אמא, מלי, דאגה לנו להכל. היא דאגה למצוא לנו דירה יפה ואפילו סידרה לאמא עבודה באיזור.

נעצתי את מבטי בחלון באיפוק, מנסה לפחות להתנתק מכל הרגשות הדחוסים בתוך הרכב. חיכיתי כבר להגיע. למרות שלא ציפה לי שום דבר מיוחד ביעד, העדפתי הכל, רק לצאת כבר.

הבטתי בנופים המתחלפים וניסיתי לשקוע בעולם שלי. הים נגלה לנגד עיני כחול ויפה, כל כך רציתי להיות שם, בתוך המים והגלים ולהשתחרר. אהבתי את הים והתנחמתי בעובדה שאנחנו עוברים לגור כל כך קרוב אליו ועוד בתקופה הזאת של השנה כשיש שמש וחם.

אחרי נסיעה שנראתה כמו נצח סוף סוף הגענו לרחוב המוכר של דודה מלי. ברגע שאמא חנתה את הרכב כבר זינקתי החוצה, הייתי חייבת אויר.

"מאור." שמעתי את אמא קוראת בשמו שוב ושוב וגילגלתי את עיני. מאור היה לפעמים בלתי נסבל. אף פעם לא ידעתי אם הוא עושה את עצמו או שהוא באמת לא שם לב שקוראים לו.

מלי יצאה לקראתינו בשמחה עם שני ילדיה הקטנים שאפילו לא זכרתי את שמם. למלי היו שמונה ילדים וזה היה יותר מידי בשבילי לזכור את כולם עד האחרון.

"מעיין!" היא קראה בשמחה כשהיא הבחינה בי ראשונה וניגשה לתת לי חיבוק חם. "חיכינו לכם." היא התנתקה מהחיבוק וחייכה אלי. "נכון טליוש?" היא פנתה אל הילדה הקטנה לידה. "רוצה להראות למעיין את המשחקים שלך?"

הילדה הביטה בי במבוכה וחייכה בבישנות כשהיא נצמדת לאמה בחוזקה.

אמא התקרבה אלינו כשמאור משתרך מאחוריה באיטיות. "מלי." היא התקרבה למלי שחיבקה אותה. "יצאנו קצת מאוחר, אני מקווה שלא דאגתם."

"לא, לא מה פתאום." מלי ביטלה את דבריה בחיוך קליל. "בואו תכנסו. ו..אה מאור." היא קראה בשמחה כאילו נזכרה בו לפתע. "מה עם חיבוק לדודה שלך?" מאור בהה בה באדישות אך מלי פשוט משכה אותו לחיבוק. "גדלת נהיית סנוב אה?" היא שאלה בשעשוע וקרצה לו. "אצלי אין גדול מידי." היא צחקה.

נכנסנו לבית. הבית של מלי היה גדול אך היו בו מלא ילדים והכל היה בלאגן, ורעש. בהתחלה זה היה מוזר אך לאחר כמה רגעים הבנתי שאני מעדיפה את כל הרעש שבעולם מהשקט של הבית שלי.

"מעיין." אריאל הבן הגדול של מלי התקרב אלי ונתן לי חצי חיבוק. "מה קורה?" אריאל היה ילד טוב כזה, מאז שהיינו קטנים הוא תמיד היה מעדיף לשבת עם ספר טוב מאשר להשתולל איתנו. באופן טבעי לא הייתה לנו כל כך שפה משותפת ואף פעם לא יצא לי לדבר איתו יותר מידי.

"אחלה." מלמלתי בחזרה במבוכה. "מה איתך? אתה מתחיל ללמוד השנה לא?" ניסיתי לפתח שיחה.

"כן.." הוא ענה "מדעי המחשב."

"וואי וואי.." מלמלתי. "למה אתה עושה את זה לעצמך?" צחקתי קלות והוא חייך ומשך בכתפיו.

באותו הרגע נפתחה הדלת ויעל נכנסה. יעל הייתה בת גילי ולמען האמת היה לנו קשר טוב.

"אההההה." היא צווחה בהגזמה כשראתה אותי וקפצה עלי לחיבוק. "יאו אני לא מאמינה שאת פה! תקשיבי זה הולך להיות הקיץ מהסרטים כן?!"

צחקתי בקלילות וניסיתי לזרום בהתלהבות שלה, למען האמת באמת קיוויתי שהחופש הזה יעשה לי טוב.

יעל סיפרה לי קצת על העיר ועל החברים שלה וביקשה שאבוא איתה יותר מאוחר ונצא עם החברים שלה. היא כל כך התרגשה כבר להכיר לי אותם.

אחרי ארוחת ערב מושקעת במיוחד בבית של מלי סוף סוף הלכנו לבית החדש שהיה בסך הכל במרחק רחוב אחד מהבית שלהם. ידעתי שזאת הסיבה שאמא בחרה בו, היא הייתה צריכה את מלי. את אחותה הגדולה.

ברגע שנכנסנו הבייתה הבנתי שמעבר דירה לא יפתור שום דבר, לא בשבילי לפחות. שוב בין ארבע קירות עם אמא ומאור. אמא הייתה נראת יותר טוב מעל לכל ספק ולרגע חשבתי אולי לתת צ'אנס לכל זה אבל זה היה מוזר מידי. אחרי חודשים שבהם רק ברחתי כל הזמן היה לי קשה לפתע לשבת במקום ולנסות בכוח.

"אמא אני יוצאת." אמרתי.

אמא הביטה בי בחיוך קטן וידעתי שהיא מתה להגיד משהו אבל היא בלעה את רוקה ורק אמרה. "אין בעיה מותק, רק תשמרי על עצמך."

הרחוב היה חשוך ולא ידעתי לאן אני רוצה ללכת בכלל, בבית היו לי את החברים שלי, ידעתי איזה מקומות אני אוהבת ואיזה פחות. הלכתי לאורך הרחוב ללא מטרה וחיכיתי ליעל שתתקשר כבר.

התישבתי בפינת הרחוב ואלפי מחשבות רצו לי בראש. ידעתי שהכל הולך להשתנות מעכשיו ומצד אחד כל כך רציתי את זה. את ההזדמנויות החדשות. את החיים החדשים כמשפחה. אבל מצד שני פחדתי. פחדתי שלא אוכל להכיל את כל זה, פחדתי שכל זה מוקדם לי מידי ואני עדיין צריכה להתחפר בפינה החשוכה שלי. אבל המבט על פניה של אמא במהלך הסעודה אמר הכל. כאילו אמא קיבלה חיים חדשים. ואם אמא יכולה אז גם אני.