עיר של גיבורים

פרולוג + פרק 1 - טס

הרופא הסתכל עליי בעיון מבעד למשקפיו הנוטות קדימה בלהיטות. הוא פנה אל אמא שלי, שנשענה על כיסאה בעייפות. "גבירתי, אין כזה דבר להיות ללא כוחות על. זהו חוש שביעי ש... פשוט חייב להיות. אחרת, זה כמו להיות עיוור וחירש ביחד"
היא נשפה בקול את האוויר שהחזיקה בראותיה. "נו, אז מה הכוחות של הילדה?"
שניהם נעצו בי את מבטם, וגרמו לי להתפתל במקום בחוסר נוחות.
"תראי, זה כנראה דבר מאוד מינורי. אני לא יכול לומר מה, אבל הוא חייב להיות קיים. תיקחי אותה יותר לאבן התקווה, ותעודדי את הילדה לנסות תחביבים חדשים, כמו ציור או פיסול" סוף סוף הוא דחף את משקפיו בחזרה למעלה האף. למרות דבריו הנחרצים, הוא נראה ספקני למדי.
אנחה חסרת תקווה פרצה מפיה של אימי, והיא אחזה בזרועי בחוזקה. "בואי טֵס, נחזיר אותך לגן."
יבבתי, מכאב הלפיתה שלה יותר מכל דבר אחר. "אמא, מה לא בסדר בי?"
היא כיווצה את שפתיה ולא ענתה וזה היה נוראי יותר מכל הכחשה.

***

נעלי הריצה שלי חרקו על הרצפה המבריקה בקצב אחיד בעודי ממהרת. חריק חריק חריק. חרק חרק חרק.
העפתי עוד מבט חטוף מבעד לחלון אל השעון הענק שניצב בחצר בית הספר, ליד מזרקה בצורת גורילות מסתבנות. איחרתי ביותר מרבע שעה. לא טוב. אחרי עוד כמה פניות ומסדרונות ריקים הגעתי אל הדלת הנכונה. לידה ניצב נער ג'ינג'י חצוף למראה. "נו?" שאל אותי, נשען על הקיר בזרועות שלובות. לקחתי לעצמי רגע להתנשף מהריצה המהירה לפני שהרמתי את ידי בכוונה מדומה לתת לו סטירה. הוא אפילו לא מצמץ. קוראי מחשבות ארורים. "דן, יא חתיכת בן של ספוג לקירצוף כלים. כן, זה בדיוק מה שצריך לעשות עם הפנים שלך, הן בטוח יראו טוב יותר מחוצים לצלח-"
"אז אני מבין שלא הצלחת?" שאל ברוגע, קוטע אותי בגסות. השפלתי את מבטי בחוסר נוחות. "לא" הודתי.
חיוך רחב נמרח על פניו היהירות ממילא. "הפסדת בהתערבות. תצטרכי לעמוד על רגל אחת על מגדל השעון ולצרוח קוקוריקו מול כולם..." פניי נפלו. רק זה חסר לי.
"...אלא אם כן תצליחי בהתערבות חדשה."
הסתכלתי עליו בחשד. "על מה חשבת?"
"זה פשוט מאוד. אסור לך לדבר חמש דקות."
החשד עדיין אחז בי. קוראי מחשבות. תמיד מוודאים שהתנאים לטובתם. בגלל זה כל כך כיף לנצח אותם בהתערבויות ולראות את הפרצוף תחת שלהם מופתע מהעובדה שהם מסוגלים להפסיד. "ומה בדיוק יוצא לך מזה?"
דן חייך אליי בתמימות. "חמש דקות עם שקט ממך כמובן".
נאנחתי והושטתי לו את היד ללחיצה תוך גילגול עיניים. "סגור".
בראשי התחלתי לספור את השניות בזמן שפתח את דלת הכיתה. חמש דקות בלי לדבר? קלי קלות. פשוט אחמוק לי בשקט למקום ו...
המורה נעץ בנו מבט חמור, ידיו השריריות מונחות על מותניו. הוא עצר לרגע מתיקון תנועות התלמידים בתנוחות הקרב על זירות העץ המסומנות בלבן. "הוסלי! פארוס! למה האיחור?!"
דן חייך בביטחון. "הו, האמת שזה סיפור ממש מעניין, אני בטוח שטֵס תשמח לספר אותו"
נעצתי בו מבט מצמית.
"נו, אז מה הסיבה?" שאל המורה בחוסר סבלנות. עוד ועוד עיניים סקרניות הופנו אלינו. משכתי בכתפיי, כאילו זה לא כזה סיפור. פניו של המורה, שגם ככה היה לו פתיל קצר, קיבלו גוון אדמדם. "אה, אז אני מבין שהשיעור שלי כל כך לא חשוב לגברת, שהיא אפילו לא צריכה סיבה כדי לאחר. הגברת הצעירה בטח שולטת בחומר כל כך טוב, אם הוד מעלתה לא מוצאת לנכון להגיע בזמן להסברים!"
נראה שהשתיקה שלי עכשיו עצבנה אותו אפילו יותר, כאילו הסכמתי עם דבריו. הופתעתי מהמהירות בה השתנה מעמדי מגברת לאצילה. רציתי לתת אולי יותר דגש להתקדמות הרבה. "אה, אם ככה, למה שהוד מעלתה לא תראה לנו, פשוט העם, מה צריך לעשות?!"
משכתי שוב בכתפיי ונכנסתי לקראטה הראשונה. "הו לא. בואי תדגימי לכולנו. היירו!"
ראש בלונדיני הציץ מבעד להמון הצופה כמו כלבלב נלהב. "כן?"
"בוא ותילחם נגד גברת פארוס הצעירה בעזרת המהלכים שלמדנו השיעור"
היירו בחן אותי בעיניו הכחולות בחוסר ביטחון, כאילו לא ציפה שדברים כמוני ידעו בכלל להילחם. היירו. הגיבור של בית הספר. נראה כמו פרסומת מהלכת לגיבורים מהפוסטרים, עם לסט מרובעת, גומה שמופיעה בכל הבעת פנים והיכולת לעוף. הוא נראה כל כך מסודר ומבריק שבקלות יכולתי לדמיין גרגרי אבק קטנטנים בורחים ממנו בצרחות. הוא חרק שיניים, והגומה הופיעה על לחיו הימנית, מעט עצובה. "המורה, אני לא בטוח שזה הוגן במיוחד".
דן נחר בבוז. "למה, מפחד שיכסחו לך את הצורה?". ניסיתי לסמן לו בעיניי שיסתום. במקום זאת הוא התעלם ממני והמשיך- "וחוץ מזה, אם היא לא מוכנה היא בסך הכל צריכה להגיד שזה לא מתאים לה."
כל העיניים בחדר הופנו אליי. זיעה נקוותה על מצחי, ומהצד דן עשה תנועה של תרנגול. ממש לא רציתי לקרקר מול כל בית הספר, או לתת לדן לנצח בהתערבות. שתקתי. המורה הורה לתלמידים לפנות את זירת האימונים שבמרכז החדר, שסומנה בעיגול לבן מעל לרצפת העץ. מצאתי את עצמי נדחפת לתוכה, וכמוני גם היירו. הוא בבירור לא הרגיש בנוח עם הסיטואציה, וזז מרגל לרגל בחוסר נוחות. כמובן. זה לא נראה טוב לכסח ילדה חסרת כוחות. לאאא. הגיבור האגדי צריך מישהו ברמתו. נעצתי בו מבט מלא משטמה. הוא יכל להפסיק את זה כאן ועכשיו. אבל הוא לא. נכנסתי לתנוחת קרב והעפתי אגרוף לפרצופו, מקווה שלפחות אלמנט ההפתעה יהיה לצידי. הוא חמק בקלילות. וכך גם מכל שאר המכות שהמטרתי עליו. אחרי חצי דקה מתישה הוא אפילו פיהק. אגרופיי נהפכו חזקים יותר ומכוונים פחות. הטחתי בו את זעמי על כל אותם גיבורים שמסתכלים מלמעלה על כולם. אגרוף טועה פגע בחזהו והעביר רעד בגופי. זה כאב! הוא אחז בידי וזרק אותי בקלילות אל מחוץ למעגל. המורה שרק במשרוקית הכסף שלו לסימון עברה ראשונה. קמתי והסתערתי בחזרה. שוב מצאתי את עצמי מוטחת מחוץ למעגל. הפעם רעדתי מכעס כשהתרוממתי, וכשהגעתי למרחק נגיעה שלחתי אגרוף מטעה לימין, ותקעתי לו מרפקית. פניו החליפו צבעים, ובפעם הראשונה נראה שלרמתו לתקוף. ברקע, המורה שרק כדי לסמן עבירה. תוך רגע מצאתי את עצמי צמודה לרצפה כשהיירו מעליי, עיניו יורות גצים ואגרופו, זה שתמיד מורם בפרסומות כמוכן להציל את המצב, הוטח בפניי עד שלרגע ראיתי כוכבים. הוא הרים את ידו כדי להכות שוב, אבל עצר את עצמו ברגע האחרון. הוא הסתכל עליי בכעס מעורב בפליאה. ירקתי לו דם על הפנים. תוריד את ההילה והזוהר מגיבורים, ותוכל לראות את האמת. הם לא יותר מבריונים עם שם טוב. המורה טלש אותו מעליי בכעס. "לא שמעת שסימנתי עברה שלישית?!" משלא ענה המורה עבר אליי. "ואת! זה בהחלט לא מהלך שלימדתי בשיעור. זה מהלך של פחדנים. שמישהו יקח אותה לרופאה".
דן תמך בי ועזר לי לקום. הרגשתי כאילו עבר עליי מכבש. "איך את מרגישה?" שאל בשקט. נאנקתי. "כמו חרא."
נשענתי עליו כשהלכנו למיס רנשיין, המורה למדעים, ששימשה גם כרופאה. למזלנו היא לא הייתה באמצע ללמד, אלא קראה מסמך כלשהו במשרדה. "יש קוביות טפיולי במגרה השניה משמאל." ואז היא הרימה את מבטה. "אה, זאת את. אני אביא יוד".
נאנקתי כשניקתה את לחיי, שכבר התחילה להתנפח. בזמן שחיכיתי לאישור ללכת הגיעה תלמידה בוכה עם חתך די רציני ברגל. "רק ניסיתי לעבור את הגדר" סיפרה בין משיכות אף קולניות. המורה למדעים ציקצקה בלשונה על חוסר האחריות והמיסה לה קוביית טפיולי בכוס מים. הנערה שתתה את המים בשקיקה, והפצע התחיל להעלם. עד שהגיעה לסוף המסדרון כבר כמעט שלא צלעה. הבטתי בגבה המתרחק בקנאה. דן, שניצל את ההזדמנות להישאר לצידי כדי להפסיד יותר מהשיעור, תפס אותי בוהה. "אל תסתכלי עליה ככה, את יודעת שאת אלרגית".
רטנתי משהו לא ברור בתגובה. הוא צדק, תרופת הפלא שהעיר נפרטיטי כה התגאתה בה כנראה הייתה רק מנפחת את כולי במידה שווה ללחי. נאנחתי בדרמטיות והתרווחתי בכיסא שהוקצה לי. רק הצילצול המסמן את ארוחת הצהריים גאל אותי מהמשך ההרצאה של מיס רנשיין על כנימות העלים המצויות.
מיהרתי לברוח משם אל חדר האוכל. "לפחות ניצחתי בהתערבות" ניחמתי את עצמי בדרך. דן עטה הבעת פנים זחוחה. "למעשה, את לא. כשאמרת שאת מרגישה חרא עוד לא עברו חמש דקות."
נאנחתי. "כבר אמרתי לך שאני שונאת אותך?"
הוא קרץ. "אבל לא כמו שאת שונאת את היירו."