Rated (עברית)

פרק ראשון

שלושה ימים. שלושה ימים וזהו. רק עוד קצת, וזה קורה. הבאני קמה לשמע קול התרנגולות שבחווה. ממש כמו שעון, כל בוקר בזריחה. שמש הבוקר החמימה כבר החלה להזדחל מבין הווילונות. היא תהתה מה לוּמוֹ ילבש היום לבית ספר, מה הוא יביא לאכול, איך שיערו יגלוש על עיניו הירוקות.. "הבאני" אמא שלה קוראת מלמטה. והנה אנחנו מתחילים."את תאחרי לבית הספר!" היא פותחת את הדלת. "אמא השעה רק שש וחצי" היא מתלוננת. "בית הספר מתחיל בשמונה""בסדר, תמהרי."היא מצחצחת שיניים, לובשת חולצה רחבה ומכנס גינס ארוך עם כמה קרעים שעשתה בעצמה. היא מקפלת את קצוות הג'ינס ולובשת סניקרס שחורות. היא יורדת למטבח ורואה את סול אחותה הקטנה אוכלת חביתה עם כמה ירקות. היא מוציאה יוגורט, מוסיפה בננה חתוכה, מפזרת גרנולה וקצת פירות יער, ומכינה פנקייקים שיהיה לה לליאוֹ ולכולם לדרך. דפיקה בדלת. בטח ליאוֹ. היא פותחת אותה. היום ליאוֹ לובש עוד אחד מכובעי הגרב שלו. יש לו חולצה אפורה עם דוגמא של אופניים כסופות ומכנס ג'ינס שחור. עיניו הכחולות מסתכלות עליה בשמחה. "התגעגעת אליי?""שתוק" היא אומרת ומכניסה לו אגרוף קטן לכתף. היא מביאה לו פנקייק אחד והם מתחילים ללכת. "איך היה לך סוף השבוע?" הוא שואל. "ממש סבל, שעמום טוטאלי" "אל תדאגי, סוף שבוע הבא אני כאן." "אבל יום שלישי.." היא מתחילה לומר."זה שלישי הזה? חשבתי שהבא..""כן. אני פוחדת, מה יקרה אם יפרידו בין כולנו?""אל תדאגי, מקסימום עדיין נוכל להיפגש בבית ספר.""כן" היא אומרת, למרות שיודעת שאם לא יצאו ביחד, הם לא ייפגשו יותר. הם ממשיכים ללכת לכיוון בית הספר, מתקרבים יותר ויותר לבית של לוּמוֹ. היא רואה אותו יוצא מהבית ונועל אחריו. "אחי!" ליאוֹ קורא ומרים את היד. לוּמוֹ מנופף חזרה ורץ אליהם. כשהוא מגיע הבאני מציעה לו פנקייק. הוא נותן ביס ואומר "וואי הבאני, ממש טעים.""תודה" היא עונה במבוכה. אפשר להגיד בבירור שהיא הסמיקה קשות."אני מקווה שלא גמרתם את הפנקייקים, חבורת שמנים" היא שומעת מאחוריה. היא מסתובבת, זאת הייתה אליסון. גם ליה לידה. היא מחבקת את שתיהן. השטויות שלהן היו חסרות לה בסופ"ש. היא לא יודעת מה תעשה אם הם לא ייצאו ביחד ביום שלישי.הם ממשיכים ללכת, ומתחיל להיות קריר. ליאוֹ מסתובב לתיק, מוציא ז'קט ירקרק, ולובש אותו. "וואי קר פה" הבאני פולטת. "רוצה את הז'קט שלי?" ליאוֹ מציע. "עדיף שתיקח את שלי, יש לי פוטר ולא קר לי." לוּמוֹ אומר. ליאוֹ נראה קצת מאוכזב. היא לוקחת את הפוטר מלוּמוֹ ומסננת תודה. הפוטר גדול עליה בכמה מידות."את נראית חמודה ככה" ליה אומרת."את מאוהבת בה או משהו?" אליסון צוחקת."מה אתך?" לוּמוֹ מחזיר לה. "סתמו כבר" הבאני אומרת. הם מגיעים לבית הספר וכל אחד הולך לכיתה שלו.השיעורים וההפסקות עוברים במהירות. אפשר לראות במשך היום את ההתרגשות בפנים של כולם, הדירוגים שלהם קרובים מאי פעם..הבאני הולכת לקפיטריה ורואה שכמעט כולם כבר שם. רובם יושבים בחבורות.חבורת ה"מקובלים" תופסים שני שולחנות במרכז הקפיטריה ועושים הרבה רעש. היא רואה את ג'סיקה, קלואי וקיילי מתחנפות לכמה חתיכים. כל כך הרבה גועל במקום אחד. היא מחפשת בעיניים את החברים שלה. ליד הפחים יושבים כמה ילדים וקוראים ספרים. יש תור ארוך לאוכל. כמה אנשים במדים לבנים וכובע טבחים יוצאים מהמטבח עם מגשי אוכל ומניחים אותם על השולחן המרכזי. קרוב למטבח, יושבים לוּמוֹ, ליאוֹ, אליסון, וליה. הם תמיד יושבים קרוב למטבח כדי לחטוף קצת אוכל לפני שהוא מגיע לשולחן.הבאני הולכת לכיוונם. היא רואה את לוּמוֹ והלב שלה דופק. היא מתקרבת לשולחן וליאוֹ מנופף לה. היא מניחה את התיק שלה במקום הריק ליד אליסון, והולכת לקחת אוכל. לאחר כמה דקות בתור, היא חזרה עם האוכל ומתיישבת במקום. "אוף, החביתה שרופה." ליה מתלוננת."תמיד יש לך תלונות." אליסון מחזירה."יש מיליוני משפחות עניות באפריקה שישמחו לקצת חביתה שרופה" הבאני אומרת. לוּמוֹ צוחק. "אתם מבטיחים שנשמור על קשר גם אם לא נצא ביחד?" אליסון שואלת. כולם מהנהנים למרות שיודעים שזה שקר. הם רוצים להאמין בזה. "בסיום ההפסקה כולם מתבקשים להגיע לאולם הכינוסים." נשמע קולו של המנהל מהכריזה. ילדים מתחילים ללכת לכיוון האולם. גם הם מצטרפים. הם מניחים את המגשים במקום והולכים. הם מגיעים לאולם הכינוסים. חצי מבית הספר כבר שם. לוּמוֹ מתיישב בקצה השורה האחרונה, לידו ליאוֹ, לידו הבאני, לידה אליסון ובקצה ליה. מורים מתחילים להשתיק אותם כדי שהמנהל יוכל לדבר. "אתם חושבים שסופסוף יסבירו לנו על הבוֹנֵקוּ?" ליה שואלת."איזה עוד סיבה יש להם לקרוא לנו יומיים לפניו?" מחזיר לה ליאוֹ.לאט לאט נהיה שקט באולם. "אני בטוח שכולכם נרגשים וסקרנים לקראת הדירוגים ביום שלישי." פותח המנהל.האולם מתמלא שוב ברעש התלחשויות בין תלמידים.המורים שוב משתיקים אותנו."אם אתם רוצים לשמוע את ההסבר, אתם תצטרכו להקשיב עד הסוף בלי להרעיש, ואנחנו נשאיר זמן לשאלות." הוא ממשיך.גבר גבוה בסביבות גיל שלושים נעמד ליד המנהל ומתחיל לדבר."אני בלאמי ואני שליח של הרֵגָנְטוֹ. אני יודע שכולכם חיכיתם המון זמן למסיבת הבוֹנֵקוּ, אבל חשוב קודם כל שתבינו למה היא מתקיימת ומה יקרה אחריה. ביום שני הלימודים יסתיימו מוקדם. בשעה שבע בערב אתם תחזרו לכאן עם שקשי"ם למסיבת הבוֹנֵקוּ. אתם יכולים לחגוג עד הבוקר, אבל אני ממליץ לכם ללכת לישון בשלב מסוים. כפי שאתם יודעים, זו השנה ה17 לחייכם, וביום שלישי יוצא התאריך 12.12.20 מה שאומר שלכולכם יופיע מספר על מפרק כף היד מ1-10 שמדרג אתכם לפי היופי, הכוח הגופני, והחוכמה. רוב הילדים שידורגו מעל 6 יגדלו לעבוד כמתכנתי מחשבים, עובדים חשובים בממשל, מורים, או כחיילים ושוטרים כמוני, אבל כמובן זה תלוי רק בכם. לאחר שהדירוג יופיע על מפרק כף היד שלכם, יינתנו לכם כמה דקות להיפרד מחבריכם ולהיכנס למיניבוס הנושא את המספר בו דורגתם. כולכם תילקחו למקום שמחולק למתחמים, מתחם לכל מספר, כשבכל מתחם יש כמה בניינים. אתם תחלקו את הדירה שלכם עם עוד שלושה ילדים חוץ מכם, שני בנים ושתי בנות." ההתלחשויות חזרו. שני בנים ושתי בנות?? זה מטורף. איך הם יוכלו לחיות ככה? ואם היא לא תצא עם החברים שלה? הבאני חשבה. "תירגעו חבר'ה, אני בטוח שאתם תתחברו עם השותפים שלכם במהירות." בלאמי ממשיך. "כמו שאמרתי, עשרה מתחמים, מתחמם לכל מספר, בכל אחד מהם כמה בניינים, וארבעה ילדים בכל דירה. המתחמים מסודרים בצורת עיגול סביב בית הספר, בו תלמדו גם שיעורים רגילים בכיתות וגם שיעורים מיוחדים שנועדו לחזק אתכם ולבחון את היכולות שלכם. ואל דאגה, יהיו גם טיולים." הוא פונה אל המנהל ולוחש לו משהו. "שאלות?" המנהל אומר. "הטיולים יהיו שכבתיים או לפי מספרים?" שואל ילד נמוך מהשורה הראשונה. "הטיולים יהיו שכבתיים, אבל אתם תטיילו כקבוצה עם המספר שלכם." בלאמי עונה."אם ממש לא נוכל להסתדר עם החדרים, יהיה אפשרות לשנות?" שואלת ילדה מתולתלת מהשורה הרביעית"אני מאמין שתוכלו להסתדר אחד עם השני. תנו לזה ניסיון, ואם אחרי המון זמן תיראו שזה לא הולך תפנו לאחד מחברי הצוות ואני בטוח שהם ישמחו לעזור." בלאמי עונה שוב."מה יקרה למי שידורג פחות מ1 או יותר מ10?" שואל ילד שחום מהשורה השלישית."שמעתי שהורגים אותם" עונה ילד מהשורה הראשונה עם מראה קשוח במיוחד.שוב נהיה רעש, אבל הפעם לא התלחשויות אלא ממש רעש. הבאני, ליה, ליאוֹ, לוּמוֹ ואליסון מסתכלים אחד על השני במבטים לחוצים. "לפי מה שאני יודע, אלו רק שמועות ואין מה להיבהל.." אומר המנהל."אני חושב שזו רק אגדה, אף פעם לא נתקלתי במספר גבוה מ10, חוץ מהמשפחה של הרֵגָנְטוֹ כמובן." אומר באלמי בניסיון להרגיע אותנו. "אז הרֵגָנְטוֹ פשוט הורג את כל מי שחכם או יפה יותר ממנו?" שואל הילד עם המראה הקשוח.שוב רעש. כולם נראים לחוצים וכל מיני מחשבות מבהילות עוברות במוחם. "אני חושב שהיה לנו מספיק שאלות להיום." אומר המנהל ויורד מהבמה. הוא אומר תודה לבלאמי ומוביל אותו ליציאה. האולם מתמלא שוב ברעש וכל מיני ילדים שהיו שקטים כל השנה צועקים על מורים שמנסים להרגיע את הבלגן.