רשיון להרוג

מייסי

זה היה אמור להיות יום שגרתי, בסך הכל חזרנו מעוד יום לימודים, ותיכננו לבלות יום כיף ארוך.
היום הזה נקטע באמצע.
אמיקה ווויני מתו ביום ההוא.
ראיתי הכל קורה. לא עצמתי עיניים אפילו לרגע, נשארתי בהכרה לאורך כל האירוע עד לרגע האחרון.
ראיתי את הנער והנערה ברכב ממול.
זיהיתי את המבט המזוגג בעיני הנער. הוא היה שיכור.
הייתה חקירה, היה משפט מהיר- היה ברור מי האשם.
הנער הואשם בנהיגה בשכרות, הרג, וגרימת נזק חומרי, גופני ונפשי.
לא שינה שהוא עצמו נהרג.
משפחתו צריכה לשלם פיצויים למשפחות של וויני, אמיקה, אשלי, לאון, ושלי.
הנערה הייתה אחותו והיא אושפזה בבית חולים למשך שבוע עם גפיים שבורות בלבד.
אני לא יודעת מה עלה בגורלה של אשלי.
לא שמעתי כלום ממנה או ממשפחתה מרגע שהועלתה על האמבולנס.
אני עצמי הועליתי על אמבולנס נוסף.
הייתי בבית חולים שלושה חודשים.
הרגל שלי רוסקה וכל חתיכות העצמות הוצבו בחיקוי המבנה המקורי והוברגו בברגים למשטחי פלטינה שמקבעים אותן .
הראש שלי ספג מכה, מה שגורם לרעש חזק או תנועה חדה מידי לעשות לי כאב ראש.
יש לי אינספור חתכים קטנים ומעצבנים.
הייתי בהלוויה של וויני ואמיקה.
הוריהם החליטו לעשות לוויה משותפת כיוון שהיו חברות טובות ונהרגו יחד.
הייתי על כיסא גלגלים מחוברת למכשירים והוחזרתי לבית החולים ברגע שסיימו לטמון את חברותיי בקבריהן ולהספיד אותן.
אני לא אמרתי כלום. לא הייתי מסוגלת.
בהלוויה היו עיתונאים ומצלמות ואנשי תיקשורת מקומיים רבים שניסו לראיין את המשפחות על אמיקה וויני ואשלי ואותי ואת ג'ק ולאון על התאונה עצמה. אירועים כאלה לא קורים בעיר הקטנה שלנו.
ג'ק ולאון לא יודעים הרבה. הם יודעים רק שקרתה לנו תאונה וששברי המכוניות גרמו גם להם לסטות מהנתיב ולהתנגש בנו חזיתית.
ג'ק בהלם. הוא לא מדבר על התאונה. אני לא יודעת מה הוא מרגיש לגביה.
אני רק יודעת שהוא שבר יד.
לאון לעומתו, מרגיש אשם.
הוא טוען שאם הוא לא היה משכנע את ג'ק לנסוע לקניון ממנו חזרנו כדי לראות סרט, הם לא היו מתנגשים בנו ואשלי הייתה נשארת בחיים.
לאון היחיד שיודע בדיוק מה קרה בהתחלה עם אשלי. הוא פונה באותו אמבולנס איתה כיוון שהיה בהכרה ופצוע קל.
אבל הוא לא אומר כלום.
לפחות לא לי.
אף אחד לא אומר לי כלום בעניין כאילו מפחדים שלא אוכל להתמודד.
אבל החיים של כולנו ממשיכים.
אין לנו ברירה אחרת. רק להמשיך.
זה קשה כל כך. הסיוטים לא עוזבים אותי. וגם לא המחשבות- למה אני יצאתי מזה בכזו קלות והחברות שלי נהרגו?
למה דווקא אני? למה לא אשלי או וויני או אמיקה?
יצאתי בנס מהתאונה. השיקום הבסיסי נמשך רק שלושה חודשים, וחזרתי לתיכון על כיסא הגלגלים החדש שלי.
הציפיות היו שאם אתמיד בביקוריי אצל הפיזיותריפסט שלי אוכל לחזור ללכת תוך שנה.
אז חזרתי לתיכון, אבל נשארתי היחידה מהקבוצה שלי.
ג'ק ולאון חברו אליי. הם מלווים אותי לכל מקום ויושבים איתי בצהריים.
התאונה איחדה אותנו.
אנחנו הניצולים.
עוד יום עבר. 
התגלגלתי עם ג'ק ולאון לחניה שם אחי הגדול אמור לאסוף אותנו- אף אחד מאיתנו לא מסוגל לנהוג מאז התאונה.
אבל במקום ג'ראד בחניה עמדה המכונית האדומה דהויה של רוונה מרלק- אמה של אשלי.
היא ראתה אותנו וסימנה לנו להיכנס לרכב.
לא שאלנו שאלות.
אם רוונה פה אולי נשמע על אשלי.
הבנים עזרו לי לעבור למושב הנוסע, ואז קיפלו את כיסאי והתיישבו מאחור.
"שלום ילדים, מייסי" בירכה אותנו בחיוך עייף.
עיניה האפורות כמו עיני בתה היו מוקפות שקיות כהות, ושערה הבלונדיני נראה אפור מאי פעם.
היא נראתה כאילו הזדקנה בעשר שנים תוך שלושה חודשים בלבד.
"שלום גברת מרלק" ענה לאון.
ג'ק הינהן לעברה ועטה הבעת צער עמוק ואשמה.
"היי רוונה" אמרתי חלושות. אמה של אשלי הייתה כמו אמא שנייה בשבילי, וכאב לי לראות את צערה.
"אני יודעת שהשארנו אתכם בחושך עד כה בכל הנוגע למיקומה של אשלי. לא רצינו שאמצעי התקשורת יחלצו מכם מידע ויסתערו על בית החולים. הצלחנו לטשטש את העקבות של המעבר בלי שישימו לב... אבל אתם חברים שלה, אז באתי לקחת אתכם אל אשלי- אם אתם רוצים כמובן.אם לא אחזיר אתכם הבייתה"
"אשלי- היא?" נמלאתי תקווה אך לא יכולתי לסיים את השאלה.
מדבריה של רוונה נרמז שבתה בחיים אך לא יכולתי להניח.
אחרי הכל הנחנו גם שוויני בחיים.
"בסדר? כן. היא יצאה מכלל סכנה סוף כל סוף."חייכה רוונה שוב את החיוך העייף והפעם הבחנתי בשמחה האמיתית שבעיניה תחת עייפותה.
נפלתי דרך המושבים על צווארה של רוונה והתייפחתי בהקלה, ורוונה חיבקה אותי ומלמלה מילות נחמה.
לאחר שנרגעתי היא הסיעה אותנו לבית החולים והובילה אותנו לחדר בו שכבה אשלי.
"היי אשלי" חייכה אל בתה חלושות.
התגלגלתי במהירות למיטתה, אך נעצרתי למראה המכשירים הרבים אליהם חוברה.
ואז הבחנתי בעיניה. הם היו עצומות.
"היא לא בהכרה, אבל היא כבר לא בסכנת חיים" אמרה רוונה. "תדברו אליה. הרופאים אומרים שאולי היא שומעת"
"היי, אשלי." מלמל ג'ק "סליחה על זה" החווה על מיטתה של אשלי ועל המכשירים.
ראיתי שג'ק רוצה להתנצל, אך לא הרגיש בנוח לדבר בפנינו.
"לאון, תאמר משהו" אמר ג'ק
לאון לא הגיב. הפניתי את מבטי אליו, הוא היה קפוא במקומו.
פניו היו כה עצובות עד שלא יכלתי לסבול זאת.
"לאון?" ניגשתי אליו. אין תגובה.
"סליחה רוונה" התנצלתי ומשכתי את ידו של לאון תוך גלגול הכיסא החוצה למסדרון ולחדר ההמתנה. הוא שיתף פעולה מתוך הרגל מונטוני לעזור לי.
"לאון?" שאלתי שוב. הוא היה חיוור מהרגיל ועיניו החומות העמוקות נראו כאילו הביטו במשהו בלתי נראה.
לאון?!"
לא שלטתי בעצמי.
הוא הזכיר לי מידי את וויני ואמיקה הבוהות.
התרוממתי כמיטב יכלתי וסטרתי לו בחוזקה.
הוא התנער באחת והרים ידו ללחיו האדומה.
"אתה בסדר? סליחה על זה"
"כן. אני... פשוט... אני לא יכול לראות אותה ככה ולדעת שזה בגללי." אמר
"זה לא בגללך. זה בגלל ריק" ירקתי את שמו של הנער המת- זה שהשתכר והרג את חברות שלי.
זה שהיה צריך להישאר בחיים ולהיענש.
"התאונה הראשונה קרתה באשמתו, אבל אשלי לא נפגעה בה יותר מדי. ההתנגשות שלנו היא זו שעשתה את זה" אמר.
לא ידעתי מה לומר. הוא צדק.
הייתי שם, ראיתי אותה, דיברתי איתה.
היא ניחמה אותי.
"אני מצטער, מייסי. אני פשוט לא מסוגל." לאון פנה ממני והוציא את הנייד החדש שלו.
הוא חייג אל אביו ושאל אותו אם הוא בסביבה ופנוי לאסוף אותו.
כנראה שהתשובה הייתה חיובית כי הוא נכנס בחזרה לחדר להיפרד מג'ק ורוונה ולבקש סליחה.
נכנסתי בעקבותיו, ניגשתי לכיסא על יד המיטה שעליה שכבה אשלי וג'ק מיהר להזיזו כדי שאוכל לשבת שם בכסאי .
אחזתי בידה של אשלי וצפיתי בלאון כשעזב.
"אני מצטערת. כנראה הוא לא היה מוכן עדיין לראות אותה. אולי הייתי צריכה לחכות עם זה. להביא אתכם רק אחרי שהיא תתעורר." מלמלה רוונה בצער.
"לא לא! אנחנו שמחים שהבאת אותנו. ככה לפחות אנחנו יודעים מה קרה לה." מיהר ג'ק לומר.
הנהנתי בשקט.
לפחות אנחנו יודעים שהיא חיה הוספתי במחשבתי.
"מה זאת אומרת? זה נשמע כאילו לא ידעתם מה קרה" אמרה בבלבול.
"לא ידענו" עניתי.
"אז, אתם חשבתם שאשלי... היא-"
"מתה? כן. אחרת למה לא שמענו כלום עליה?" למשמע תשובה זו רוונה החווירה.
"לא חשבתי על זה אפילו. שכחתי מכם לחלוטין. לא היינו פה- לבית החולים לא היו מספיק אמצעים לטפל בה אז העבירו אותה לעיר אחרת. והיינו עסוקים כל כך בסכנה שהייתה לחייה ובמאמצים למנוע מהתקשורת לדחוף את האף בבית ורק עכשיו כשמצבה התייצב והעבירו אותה קרוב לבית שוב חשבתי שיהיה נחמד להביא אתכם. בכלל לא העליתי בדעתי שאתם לא יודעים שאשלי בחיים. אני כל כך מתנצלת"
"זה בסדר. כל מה שחשוב זה שהיא בחיים" אמרתי וליטפתי את ידה החיוורת של אשלי.
אשלי בחיים, ומתישהו בעתיד כשהיא תתעורר נחזור להיות יחד.
זה לעולם לא יהיה אותו דבר,  אבל לפחות נהייה שתיים.
לא עוד לבד.