רשיון להרוג

לאון

בסופו של דבר חזרתי לשם.
הזכרונות והסיוטים לא עזבו אותי מרגע שראיתי אותה.
במשך שבוע התלבטתי. לא ידעתי אם אני מסוגל לשאת את המראה שלה- שבורה, דוממת.
אבל הייתי חייב לחזור.
הייתי צריך להתנצל בפניה.
ולראות אותה שוב.
אז חזרתי.
הלכתי ברגל. אני לא מסוגל לשבת מאחורי הגה שוב.
זה לא משנה שלא אני זה שנהג.
אני ישבתי מקדימה. בדיוק מולה.
היא לא הסתכלה עליי, היא הסתכלה על מייסי, אבל אני ראיתי את פניה, את עיניה.
יכלתי להצביע על הרגע המדוייק בו המתכות חדרו לעורה, ראיתי את עיניה נפערות קלות בהפתעה ומתמלאות בכאב.
ראיתי את צערה על וויני ואמיקה, וגם על ריק ועל עצמה.
ראיתי את ההשלמה והשלווה שבסופו של דבר התפרשו על פניה.
את מילות הפרידה והסליחה שמלמלה להוריה, לאחיה, למייסי ולעולם.
וראיתי את עיניה כשנעצמו בפעם האחרונה.
ולכן הייתי חייב ולראות אותה שוב.
לא יכלתי לאפשר לזיכרון הזה להיות הזיכרון האחרון שלי ממנה.
"לאון!" אדון מלק הופתע לראות אותי בחדר ההמתנה כשהגיע.
"שלום אדון מלק." בירכתי אותו "אני... אממ... באתי לבקר" אמרתי במבוכה.
לא ידעתי אם רוונה מלק סיפרה לבעלה מה קרה שבוע קודם לכן.
"יפה מצדך. אז.... מה שלומך?" שאל והחווה לי שאכנס יחד איתו לחדרה של אשלי.
"אני בסדר" עניתי.
הבטתי סביבי. בחדר היו שלושה מיטות.
רק של אשלי הייתה מאוכלסת ואחות בגיל העמידה התעסקה במכשירים המחוברים אליה. חוץ ממנה הייתה בחדר רק גברת מלק.
הרגשתי במבטה של האחות הננעץ בפניי.
ידעתי שאני נראה טוב. אמי תמיד אמרה לי שאני יפהפה, וכל שנה במפגשים המשפחתיים דודיי היו מתפעלים בקול כמה גדלתי ויפיתי.
והיו כמובן הבנות המצחקקות.
אבל לא היופי שלי היה מה שמשך את עיניה של האחות.
החתכים שעל פניי הם אלה שגורמים עכשיו לאנשים לנעוץ בי מבטים.
כשדודה שלי ראתה אותי לראשונה אחרי התאונה היא החלה לבכות על הפנים שלי שהושחתו.
כמובן שהיא הגזימה.
על הפנים שלי יש שלושה חתכים גדולים שהתחילו להתאחות רק אחרי שלושה חודשים.
חתך רחב על המצח -שהרופא אמר שישאיר צלקת די בולטת, חתך ארוך לרוחב הלחי- שצפיותיו של הרופא ממנו אופטימיים בהרבה,  וחתך קטן אך עמוק ליד עין ימין- הרופא אמר שהעין שלי ניצלה בנס, ושספק אם תישאר אפילו צלקת.
ועדיין החתכים הללו מושכים תשומת לב.
"מבס, זה לאון. חבר של אשלי." הציגה אותי גברת מלק ששמה לב למבטיה של האחות.
"נעים מאוד" היא חייכה חיוך רחב.
רחב מדי מכדי להיות אמיתי.
"תרצה לדבר עם אשלי?" שאלה גברת מלק.
לא עניתי, והיא פירשה זאת כסירוב.
"זה בסדר אם אתה לא רוצה, לא כולם חושבים שהיא שומעת עכשיו..."
אבל האמת היא שרציתי לדבר אל אשלי.
לא חשבתי שזה מגוחך.
גם לא האמנתי שהיא תשמע אותי אבל זה בדיוק מה שרציתי.
רציתי לדבר אליה, לומר כל מה שרציתי לומר לה במשך שנים, ואם זאת לא הייתי בטוח שאני רוצה שהיא תשמע.
"לא, אני- אני אשמח לדבר איתה" עניתי בסופו של דבר.
"בנג'מין, בוא נלך לשתות משהו" גברת מלק קמה ממקומה.
אדון מלק ואשתו יצאו מהחדר.
חציתי את החדר והתיישבתי בכיסא ליד מיטתה של אשלי.
רציתי לדבר איתה אבל לא רציתי לדבר בנוכחותה של האחות, על כן רק אחזתי בידה ולחשתי "היי אשלי".
מבס- האחות המשיכה בעיסוקיה במכשירים עוד מספר שניות ואז הנהנה כלפיי ויצאה בשקט מהחדר.
עכשיו היינו לבד.
"אני כל כך מצטער. כל כך כל כך מצטער." לחשתי לה.
קיוויתי שתפקח עיניים פתאום, שתדבר, שתאמר שזו לא אשמתי.
אבל היא נשארה דוממת לחלוטין.
פניה היו נקיות מלבד חבלות קלות שכבר דהו, והיה אפשר לחשוב שהיא סתם ישנה.
"בעצם את באמת ישנה" החלטתי לחשוב את מחשבותיי בקול, הרי רק אשלי שם, והיא לא תשמע אותי.
"את יודעת, חשבתי על זה עכשיו, זוכרת את הסרט שראינו פעם? 'אם אשאר'? קרה לך אותו דבר בערך. זה מעודד אותי לחשוב שתהיי כמו מיה ותתעוררי. חוץ מזה שכל המשפחה שלך חיה. אלו החברות שלך שאינן.
ומייסי בחיים! לא תאמיני כמה היא השתנתה. זה לא רק הכיסא- שדרך אגב היא לא יכולה עדיין ללכת בלעדיו-זה גם האישיות ואיכשהו המראה.  את בכלל זוכרת אותה? שטנית, עיניים ענקיות חומות, טיפשונת, תמימה, ברבית ילדותית? כמובן שאני לא מתכוון לכך בצורה רעה, אני די מחבב אותה, אבל זה העניין- קודם לא ממש טרחתי להקשיב לה. ידעתי שמה שיש לה לומר יהיה ילדותי ומטופש, אבל היום היא שונה.
היא רצינית, בוגרת יותר, ועם זאת תמימה יותר איכשהו. כאילו עכשיו, אחרי שכבר חוותה אסון, קשה לה יותר להעלות על הדעת שזה יכול לקרות- וקרה.
אוי אשלי, היא כל כך צריכה אותך! כולנו צריכים אותך, אבל היא יותר. היא ממש סובלת, את יודעת? הברזלים מכאיבים לה. את יודעת איך זה לגעת בברזל כשקפוא בחוץ, אז תתארי לך שהברזל נמצא בתוך הגוף שלך ומקפיא אותך מבפנים. אני לא יכול לתאר לעצמי כמה זה כואב, ולי יש צלעות שבורות וסדוקות. אני מניח שאת גם לא מכירה את ההרגשה הזו. באופן מפתיע דווקא הסדקים כואבים יותר. כשהרוח נושבת, וחודרת לגוף זה פשוט מייסר.
אני מרגיש כאילו סכינים מלובנים נתקעים לי בצלעות. זה מונע ממך לנשום, זה משתק אותך.
אבל מה אני יודע על שיתוק ואי נשימה? את זו שמחוברת למכשיר הנשמה, את זו שמרותקת למיטה...
קשה לי לראות אותך ככה.
אני יודע שאני חופר, ואני יודע שאני נראה לאחרים מטופש, ואם את שומעת- בטח גם את חושבת שזה מטופש אבל זה ממש מקל, את יודעת?"
השתתקתי סופסוף.
לא היה לי עוד מה לומר.
ישבתי שם עוד זמן מה, חושב על כל הדברים שרציתי שיקרו, ואיך הכל השתנה בשנייה.
"היה אמור להיות לנו עתיד נהדר.
לכולנו." מלמלתי טומן את ראשי בין ידיי.
גוש עלה בגרוני ועיניי החלו לעקצץ.
אומנם לחשוב בקול היווה הקלה אך זה היה יותר מידי בשבילי.
קמתי מהכיסא.
"מצטער, אשלי. להתראות" רכנתי ונשקתי למצחה ואז הסתובבתי ויצאתי מהחדר.
ידעתי שלא אשוב לכאן.
לא רציתי שהתמונה האחרונה שלי מאשלי תהיה של רגע התאונה, אך גם לא רציתי את המראה הדומם שלה כעת.
בזיכרוני רציתי לחקוק את חיוכה, את השמחה בעיניים שלה.
את אלה לא אראה פה.
התאונה הזו לעולם לא תעזוב אותי.
ולמרות שהייתה מחרידה ולמרות שהיא חוזרת שוב ושוב בסיוטיי אני מפחד עוד יותר לשכוח אותה.
התאונה הזו לימדה אותי אובדן, אחראיות ואת השיעור החשוב מכל-
היא לימדה אותי את ערך החיים,
שיעור שילווה אותי כל חיי.
כי רשיון לנהוג לעולם לא נותן לך רשיון להרוג.