אז איפה עצרנו? אה כן, העץ. הייתי מתחתיו בערך איזה יומיים עד שהגיע הצוות חילוץ. עד שהתעוררתי היינו כבר בלונדון. לא יודעת למה. ניסיתי להבין, חיפשתי את המשפחה שלי אבל כל הגוף כאב לי. בקושי יכולתי לדבר. אני זוכרת שהרופאים התלבטו אם לכרות לי את הרגל, שברתי אותה ולא יכולתי לממן ניתוח. ואני זוכרת שאז, הגיע מישהו עם צלקת ענקית מעל העין ונתן לאחות מעטפה . זה כל מה שאני זוכרת ואחר כך, עברתי את הניתוח. לא יודעת מה היה במעטפה הזו. לא בטוחה שאני רוצה לדעת בכלל. כל מה שאני יודעת זה שאם הייתה לי היום רגל אחת פחות לא הייתי שורדת שניה בעולם הזה.
כשיצאתי מבית החולים. הכל כבר נראה אחרת אמבולנסים וניידות משטרה נסעו במהירות בכל מקום. רכבים מלאים בציוד שעטו על הכבישים וכל מה שאני עשיתי היה לחפש את השיער הכהה של אמא או את הכובע של ליאו, את השמלה של לונה או את הפנים. הפנים של תומס. התחלתי לרוץ. חיפשתי אותם ואחרי כמה שאלות ששאלתי כמה עוברי אורח הבנתי מה הבעיה העיקרית שלי- אני בלונדון. באותו רגע השתגעתי, התחרפנתי לגמרי. מה לי וללונדון? מה אני עושה פה בכלל? כמה אנשים הסבירו לי- הייתה סדרה של פיצוצים, הרבה מקומות בעולם הושמדו ובעקבות הבורות העצומים שנוצרו, היה למים שכיסו את כדור הארץ לאן להישפך. אז עכשיו אנחנו בטוחים, בערך. עד המשבר הבא.
YOU ARE READING
הסוף
Aventuraאפוקליפסה, אחרית הימים, הסוף. תקראו לזה איך שבא לכם אבל לי זה לא משנה, אני רק רוצה למצוא את המשפחה שלי ואת תומס. הוא נעלם לי בפיצוץ הראשון, מאז עברו שנתיים ואף אחד מבני משפחתי לא הראה סימני חיים, אז אני גונבת, בורחת ולפעמים רוצחת, אבל רק כשצריך. אני...
