אז עצרנו בלונדון. לאחר שיצאתי מבית החולים עברתי לרחובות, עדיין היה לי קשה להסתובב ולרוץ בגלל הרגל. אבל התגברתי. זה היה נחמד בהתחלה, להיות רק אני, לשרוד, הרגשתי כזו "קולית". תוך יום זה נגמר. לא היה מי שידאג לי, מי שיטפל בי ויאכיל אותי. לעבוד לא יכולתי, ולא היה לי איך להשיג כסף, אז התחלתי לגנוב. בהתחלה התנגשתי באנשים ברחובות והרמתי תפוח או חפיסת עוגיות. אחר כך עברתי לארנקים, שרשראות, עגילים ותכשיטים אחרים. כעבור חצי שנה כבר הייתי ידועה בקרב שאר בני הנוער שהסתובבו ברחובות והייתה לנו חבורה, מקום מסתור והכל היה נהדר. כמה שאפשר. עד תחילת הקיץ, היו גלי חום מטורפים, איבדנו הרבה מחברינו, והרבה מהבתים. ובתכלס לונדון כבר הפכה למעין מדבר ענק, היה חם מאוד ולא היה צל בשום מקום. אז אני הלכתי למקום היחיד שהרגשתי בו בנוח, הגבעה שלי. ושם אני מתגוררת עד היום- גבעה קטנה שיפרו באחת המלחמות שהיו. ומצאתי נטושה יש שם הכל-צל, בריכות קטנות ליד, צמחים שגידלתי מגרעינים ומקום נעים לישון בו. אז עכשיו כששמעתם את ההתחלה הגיע הזמן להמשיך בהווה. אז אני ג'ו וזה הסיפור שלי.
YOU ARE READING
הסוף
Pertualanganאפוקליפסה, אחרית הימים, הסוף. תקראו לזה איך שבא לכם אבל לי זה לא משנה, אני רק רוצה למצוא את המשפחה שלי ואת תומס. הוא נעלם לי בפיצוץ הראשון, מאז עברו שנתיים ואף אחד מבני משפחתי לא הראה סימני חיים, אז אני גונבת, בורחת ולפעמים רוצחת, אבל רק כשצריך. אני...
