Why Did You Leave Me? - Harry Styles Fanfiction

Chapter 1 - Isn't she lovely?

"Isn't she lovely

Isn't she wonderful

Isn't she precious

Less than one minute old

I never trough love we'd be

Making one as lovely as she

But isn't she lovely made from love"

"איך זה?" הוא חייך.

"וואו. למה החלטת לשיר דווקא את השיר הזה?" שאלתי, שוב מתפוצצת מאהבה בתוך תוכי.

ישבנו בביתן השומר המיושן שבחצר האחורית של בית הספר.

אנחנו נוהגים לשבת שם מדי פעם, המקום שבו אף אחד לא רואה ולא שומע. לא שאנחנו מסתירים משהו,

אבל הרעש שבחצר הקדמית ובמסדרונות לא נעים במיוחד.

"אני חושב שזה בא ממקום חיבה למישהי" הוא השיב בנונשלנטיות מוחלטת.

"לגוף של הידידה עם ההטבות שלך מהשכבה?" התבדחתי, אבל בתוכי התכוונתי לזה עם שמץ של סרקזם.

"אוי מרי", הוא צחק, "דווקא למישהי אחרת".

"הו".

'הו'. יופי מרי. יכולתי לשאול מי זו.

אלה הרגעים הקטנים בהם אני נוזפת בעצמי על מעשה לא נכון או טיפשי.

אהבתי את הארי מעבר לתואר "החבר הכי טוב", רציתי אותו. אבל פחדתי לאבד את כל מה שבנינו כבר.

"את חושבת שישימו לב שאני כבר לא כאן?" הוא שאל לאחר דקה של שקט.

"אם הם יצפו באודישן שלך, הם גם ידעו למה" צחקתי והוא צחק בחזרה.

"אני בטוחה שהם יאהבו אותך שם" חייכתי. "מה תגיד להם על עצמך?"

"אני אגיד להם שיש לי ניסיון ושתמיד רציתי להשתתף באודישנים אבל הייתי צעיר מדי".

"לא תגיד להם את הסיבה האמיתית?" שאלתי בשקט. "אני לא רוצה שהם ירחמו עליי" הוא ענה במהירות ובטון גבוה יותר.

היו בינינו רגעים מאוד מתוחים ושקטים, אבל זה לא הפריע לנו.

הבנתי שהוא נעלב כשכיוונתי לסיבה האמיתית, אני לא חושבת שמישהו אחר חוץ ממני ידע שהמשפחה שלו במצוקה כלכלית.

"מה עם אן?" שאלתי בטון רגוע.

"היא בסדר".

בסוף היום ניסיתי לתפוס את הארי בדרך לתחנה אבל לא הצלחתי,

הסקתי שהאוטובוס שלו כבר הספיק לצאת.

חשבתי על מה שיקרה אם הוא יתקבל למחנה האימונים בזמן ששישבתי בתחנה.

סביר להניח שאני אשאר לבד. בלי הקול שלו, בלי המראה שלו, בלי הנשיקות שהוא היה משאיר לי על הלחי כשהייתי עצובה. מי יודע? אולי אמה, שיושבת בכיסא שלפני, תוכל להפסיק להתבייש לדבר איתי

או עם כל בן אדם אחר בבית הספר הזה.

מאז שהייתי ילדה קטנה אמרו לי שאני אדישה מדי, שקטה מדי, צינית מדי, בגלל זה לא התחברתי יותר מדי למישהו חוץ מלהארי.

לא טרחתי להשתנות, אני לא טובה בשינויים וגם לא מחבבת אותם במיוחד.

שינויים.

זה מזכיר לי שינוי אחד שעשיתי, אומנם הוא בא בעצמו, אבל הוא קרה.

כשהכרתי את הארי בכיתה ז'.

*פלאשבק*

הרגשתי אצבע טופחת בקלות על כתפי בזמן שקברתי את ראשי בין היידים על השולחן בעייפות.

"אני יכול לשבת פה?" הסתובבתי למראה החיוך הקטן בעל הגומות על לחייו של הנער המתולתל. אהבתי לכנות אותו ככה.

"כן". השבתי בחיוך סגור. הבנתי ששאר הבנים בצד השני של הכיתה כבר דחו אותו או "שלא נשאר מקום בשבילו" שם.

ילדים יכולים להיות רעים במיוחד כשהם רוצים.

"אני הארי" הוא אמר בזמן שהתיישב.

"מרי" השבתי והסתכלתי עליו.

מאותו הרגע אנחנו חברים הדוקים.

*סוף פלאשבק*