Why Did You Leave Me? - Harry Styles Fanfiction

Chapter 2 - Audition

השבוע הזה עבר יחסית מהר.

השעון המעורר צלצל והעיר אותי. היום האודישן של הארי.

הרי איך אפשר לשכוח? אחרי הכל אני לא הולכת לראות אותו די הרבה.

*

"מרי!" שמעתי מישהו קורא לי, זה לא היה הקול של הארי. כמובן.

הסתובבתי לכיוון הקריאה וראיתי את ג'יימס. אוי, הנער המתנשא ההוא מי' 3.

אני מכירה אותו בזכות השמועות הרצות בשכבה על כך שהוא שכב עם חצי שכבת י"א,

למען האמת הדבר היחיד שמושך בו זה המראה.

"מה?" השבתי והוא זרק את עצמו על הכיסא שלידי ללא רשות. דברים קטנים שמרגיזים אותי.

"שמעתי שהחבר שלך עזב" הוא חייך בחוצפה.

לעזאזל, זאת השיחה הראשונה שלנו ככה והוא כבר עולה לי על העצבים.

ולמרות הכל, אני נשארת אדישה.

"כן, הוא עזב. והוא לא החבר שלי" אמרתי.

"ברור לאב" [הערת הכותבת: לא היה לי שמץ של מושג איך לכתוב בעברית את הכינויי "לאב" (Love)]

לאב? באמת? אוי, הוא כל כך טיפשי.

"שמעתי שהוא נרשם לאקס פקטור לא?" הוא גיחך. למה הוא מגחך?

"נכון, ואם כבר שמעת על זה, למה אתה פונה אליי?" שאלתי כלא מבינה.

"כי את הבן אדם הכי קרוב אליו בעולם הזה" הוא צחק, אבל זה לא היה מצחיק במיוחד. אבל זה נכון.

"ולמה זה מעניין אותך? אף פעם לא טרחתם באמת לשמוע עליו" אמרתי וקשקשתי תוך כדי על המחברת שלי, הכל בשביל לא להסתכל עליו.

הוא התחיל לצחוק בקול רם.

"מה מצחיק?" הרמתי את הטון, מרימה אליו את מבטי.

בחיי, אני מסוגלת לסטור לו.

"אין לו שמץ של אומץ בשביל לעמוד באמצע הכיתה ולהקריא חיבור. אז ללכת ולשיר מול קהל ענק?" הוא המשיך לצחוק בזלזול.

"אל תזלזל בו!" אמרתי.

"יש סיבה לזלזול הזה תאמיני לי" הוא הפסיק לצחוק ואמר בקול מתנשא.

עוד פעם, אותה התגרות, אותם הדברים הקטנים שמעצבנים אותי כל כך.

וזה לא רק ג'יימס, אלה עוד הרבה בנים ובנות בבית הספר האלה שיכולים להוציא אותי מדעתי עם התנהגותם.

אין פלא שאני והארי התחברנו כל כך והתרחקנו מכולם.

שנינו שנאנו את ההתנהגות של התלמידים המושפעים-יתר-על-המידה.

שני נערים בעלי מעמד לא גבוה במיוחד בחברה בעלי עניין משותף. אני והארי.

אבל ג'יימס צדק. הארי לא היה הטיפוס בעל הביטחון המדהים מול קהל.