*מוקפא* טאהיונג הוא בתול ים שחי באוקיינוס ונהנה מהחיים כל עוד הוא יכול.
עם זאת, קשה להיות בשבט שלו, במיוחד כשהוא צריך לראות את כל הזוגות המזווגים המאושרים.
בסופו של דבר מספיק זה מספיק והוא עוזב את הבטיחות של שבטו עליו והולך לחפש את החצי השני שלו.
...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
—
לעזוב את השבט שלי היה קשה. אחרי שביליתי איתם 547 שנים מחיי, הם היו כל מה שהכרתי, וכל חיי לימדו אותי לא להסתובב רחוק מהשבט. השבט היה שומר על בטחוני, שומר עליי ומאכיל אותי.
אבל עכשיו עזבתי.
הייתי לבדי באוקיאנוס הגדול הזה. טורפים כמו כרישים או מדוזות עוקצות היו הפחד הגרוע ביותר שלי.
הם יכלו להרוג אותי עוד לפני שהצלחתי למצוא אותם.
בן זוגי ללא ספק יהיה זכר, מכיוון שאני קטן ורזה בניגוד לרוב הגברים שהיו גברים גדולים ושריריים. אני דומה לבתולת ים יותר מאשר לבתול ים, יש לי עור חיוור, ודמות זעירה ורזה ושיער בצבע חום כהה וחלק.
גם התכונות שלי היו נשיות יותר מגבריות. היו לי גם איברי רבייה נשיים מבפנים, כמו גם איברי רבייה זכריים מבחוץ. זה אומר שאוכל להוליד ילדים עבור הזיווג שלי.
לפני שעזבתי את השבט שלי זכרים רבים ניסו לחזר אחרי במתנות והבטחות מפוארות, אבל החלטתי, רציתי רק את האדם שנעשה בשבילי, את החצי השני שלי, את הזיווג שלי.
חשבתי שהרעיון של זיווג הוא רומנטי, הרעיון שהאלים עשו מישהו שיש לו את החצי השני של הנשמה שלך. החצי השני שלך - חתיכת הפאזל החסרה שלך.
חיפשתי את האחד בכל השבט שלי כשהתמלאו לי 18, אפילו חיכיתי מאה שנים נוספות, כדי לראות אם הוא נולד. למרבה הצער, אף אחד בשבט לא היה האחד. הרגשתי שבן זוגי חי אי שם, לפני שנים הרגשתי שינוי בנפשי. אני גדול מבן זוגי, אבל זה לא יפריע לי, כל עוד זה לא יפריע לו.
שחיתי במים הקרים ונהניתי מהבועות שפגעו בפניי מהמהירות. הרגשתי רע על כך שעזבתי את השבט שלי, אבל ידעתי שזה הכי טוב. אני יכול- ואני ימצא את הזיווג שלי במסע הזה, לא נועדתי לחיות לבד לנצח, אם האלים לא יביאו אותו אליי, אני יצא לדרך ואמצא אותו בעצמי.
השבט שלי היה קטן, כמו שרובם מאז בתולות ים ובתולי ים היו מין גוסס. היו רק 70 מאיתנו, אבל זה היה הבית שלנו. אני הייתי בטוח איתם, והם התייחסו אלי יפה. אני אוֹהב ואזכור אותם לנצח, אבל עכשיו הגיע הזמן שאמצא בית חדש ואבנה משפחה משלי.
אני שוחה כבר כמה שעות, שוחה בעקבות האינסטינקטים שלי בתקווה להיתקל בעוד שבט בקרוב.
הייתה לי מפה בכיס הקטן שהבאתי איתי. השבט הבא והקרוב ביותר שהכרתי נמצא במרחק של 90 ק׳׳מ משם. השבט שלי נמצא במה שבני האדם מכנים ׳האוקיאנוס הקריבי׳, המים בראש היו תמיד נחמדים וחמים ובהירים. מרפול נטה להישאר במים התחתונים והכהים יותר כדי להימנע מבני אדם, במיוחד מכיוון שהחלו לרדת עמוק יותר ויותר.
זה היה לילה והיצורים שוטטו חופשי. פחדתי בעיקר להיתקל בכריש. לא היה לי כלום חוץ מסכין וקצת רשת להגן על עצמי. יכולתי לצוד כריש בקלות, אבל ביס אחד ואני מת.
לבתולות ים ולבתולי ים היו גם כוחות מיוחדים, אסור היה להשתמש בהן אלא אם כן במלחמה או בסכנה מיידית, לבתולות ים היו דברים טיפוסיים כמו שיחת סירנה ומחלף ים. בת הים יכולה לתמרן אותם מהיסודות מים ואם הייתה חזקה מספיק גם את מזג האוויר.
מאז שהייתי קטן יכולתי לתמרן את המים במידה מסוימת והתאמנתי גם בכמויות מכשפות. לא רציתי לפגוע בבעלי החיים, זו לא אשמתם- אבל זה תמיד היה החיים שלנו כנגד שלהם.
לאחר זמן מה ששחיתי, התעייפתי והחלטתי להגדיר מקלט ללילה. הבחנתי במערה זעירה המכוסה באלמוגים ובספוג. זה ישמור אותי מוסווה ללילה.
הנחתי את הדברים שלי ופיהקתי. מחר יהיה יום חדש ואני מבטיח לעצמי שאעשה הכל בחיפוש אחר הזיווג שלי. הוא אי שם בחוץ מחפש אותי, יכולתי להרגיש את זה.
באותה מחשבה שמחה, עצמתי את עיני וחייכתי, ונסחפתי בשמחה לשינה עמוקה.
