*מוקפא* טאהיונג הוא בתול ים שחי באוקיינוס ונהנה מהחיים כל עוד הוא יכול.
עם זאת, קשה להיות בשבט שלו, במיוחד כשהוא צריך לראות את כל הזוגות המזווגים המאושרים.
בסופו של דבר מספיק זה מספיק והוא עוזב את הבטיחות של שבטו עליו והולך לחפש את החצי השני שלו.
...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
-
בדרך היה לי כאב בגב. סלע התחפר בקצה גבי וגרם לי לגנוח בכאב. לאחר שהכאב קצת נירגע שחיתי מהמקלט המאולתר שלי והלכתי לחפש ארוחת בוקר.
כעבור זמן מה מצאתי כמה שרימפס וכמה מדוזות שאפשר לכסוס עליהם. זה היה מספיק טוב כדי להמשיך.
אספתי את הדברים שלי ושחיתי לעבר הכיוון של השבט אליו ניסיתי להגיע. הם היו יותר לכיוון הארץ משאנחנו היינו. השבט שלי פחד מבני אדם. השבט הזה היה מוקסם מהם. רבים השתנו לצורת הרגליים שלהם כדי לטייל בין בני האדם, אני רק חשבתי שזה משוגע.
בני אדם היו יצורים הרסניים, ותמיד הרגו והרסו כל מה שהם רואים. הם הרגו יותר ממה שהם היו זקוקים לזהם את כדור הארץ הזה כמו לא אחר. הם הרגו את האוקיאנוס, הרגו אותנו !!
האם אוכל לאהוב את הזיווג שלי אם הוא יהיה אנושי?
כנראה שכן מכיוון שהוא הזיווג שלי, אבל זו תהיה אכזבה קלה לדעת שהזיווג שלי עזר בהרס ביתי.
שחיתי ואפילו לא שמתי לב איך בקושי היו חיי ים בסביבה. נראה שחיי האוקיאנוס היום לא היו פעילים. גם המים היו קרים מהרגיל ועורקים יותר.
ניערתי את מחשבותי והמשכתי לשחות. לא הייתי צריך הוראות. יכולתי להרגיש את המשיכה של בן זוגי מתחזקת, הוא היה צריך להיות בשבט הזה.
הבטתי במפה ונאנחתי. אם צדקתי עדיין היו לי קצת יותר מ -60 ק׳׳מ כדי להגיע.
מרפולק היו שחיינים מהירים וזריזים מטבע הדברים. הם יכלו לישחות בערך 30-40 ק׳׳מ לשעה.
נאנחתי ופשוט המשכתי לכיוון שהייתי צריך ללכת, דרומה.
רציתי לעבוד על שרשרת שיצרתי עבור הזיווג שלי אבל הייתי צריך להיות ערני לטורפים.
השרשרת הייתה עשויה מפנינים ופגזים שהוחזקו יחד עם כוכב דק של אצות צבעוניות. במרכז היה הצדף היפה ביותר שיכולתי למצוא, זה היה סגול מנצנץ, וכשהאור פגע בו ממש ממש, הפך לצבע הקשת. אהבתי את זה.
חייכתי מתוך מחשבה על איך אפנק את בן זוגי. הוא יקבל את התכשיטים היפים ביותר באוקיינוס.
צחקקתי מהמחשבות והדמיונית שעברו בראשי ופשוט המשכתי לשחות.
- - -
כשהגיע לילה נהייתי ממש עייף. שחיתי ארבע שעות רצופות, ורק עשיתי 30 ק׳׳מ. זה כל מה שיכולתי.
להמשך היום נחתי במערת אלמוגים שקטה וצדתי לארוחת צהריים וערב, כמה מדוזות ושרימפס.
המים התחמקו והתחממו ככל שהתקרבתי ליבשה. הייתי רגיל למים הצוננים והקרירים בים, כך שזה הרגיש נחמד.
נשענתי על סלע והתבוננתי בדגים צבעוניים חוזרים לבתיהם עד כששמעתי בום רועם והאדמה התחילה לרעוד.
נבהלתי והתחלתי לישחות. המים התחילו להשחיר ולהתכהה ככל שיכולתי להרגיש שההתחלה הנוכחית מושכת אותי.
ניסיתי לשחות משם אבל הייתי עייף מדי, השתמשתי בכל הכוח שלי כדי לשחות למטה כדי שאוכל להחזיק במשהו אבל המים משכו אותי היישר קרוב יותר אל פני השטח.
נוצרה מערבולת, ולפני שידעתי הייתי כלואה בתוכה. זה גרם לי לזרז את הראש ולגרגר את הבטן.
הצליל הרועם המשיך להגיע, מה שהפחיד אותי אפילו יותר.
הצלחתי להביט למעלה ולראות בזקי אור. וכשהוא פגע בי, הייתי תקוע בהוריקן. זה היה ממזג האוויר.
הפחד מילא אותי יותר ויותר כאשר הסתבכתי בים המתערבל.
הכוח של הרוח והמים עצר אותי כך שלא הייתי מסוגל לזוז. יכולתי רק להתפלל לאלוהים ששום דבר לא יפגע בי ובגוף שלי.
לפני שידעתי, כוח קשה במיוחד של מים מופלחים דחף אותי לקושי. נאנחתי כשנקודות שחורות מלאו את ראייתי.
לא הייתי צריך לעזוב את השבט שלי מעולם. הם צדקו ביחס לכוח הים.
