*מוקפא* טאהיונג הוא בתול ים שחי באוקיינוס ונהנה מהחיים כל עוד הוא יכול.
עם זאת, קשה להיות בשבט שלו, במיוחד כשהוא צריך לראות את כל הזוגות המזווגים המאושרים.
בסופו של דבר מספיק זה מספיק והוא עוזב את הבטיחות של שבטו עליו והולך לחפש את החצי השני שלו.
...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
-
״מה קורה פה?״
קול עמוק נישמע. רציתי לגנוח בקול רם אבל למרבה המזל הספקתי לעצור את עצמי.
הרמתי את מבטי אל היצור ועניינו ניפגשו. הוא החל להתקדם לעברי עוד יותר, גורם לי לייבב. שמעתי מעיכת עלים ועשב ויכולתי לומר שהוא צועד לעברנו, ביכדי מה שאני מנחש כדי לסדר את המצב.
"אלפא"
אמר נאמג'ון.
אלפא? זה דבר אנושי? מעולם לא שמעתי על זה בעבר. התעלמתי מהמחשבה מכיוון שפחדתי מדי מהיצור שהחל להתקרב לאט לאט.
הוא רצה לתקוף אותי, היה אפשר ליראות. נאמג'ון הביט בי ואז ביצור ונהם?
אני לא בטוח כאן.
רציתי נואשות לברוח, אבל לא ידעתי ללכת על רגלי. השרירים שלי עדיין היו חלשים, מיכיוון שמעולם לא השתמשו בהם.
שמעתי אותו מתקרב, הייתי ממוקד בו ולא הבנתי את הטעות שעשיתי.
כלל מספר אחד-לעולם, ואני מתכוון לעולם על תוריד את עיניך מטורף.
הדבר הבא שידעתי זה שהיצור השעיר הפיל אותי לרצפה.
צעקת אימה יצאה מגרוני. שמעתי צעקות אבל הייתי מרוכזת מדי בשיני היצור. הם היו גדולים וארוכים, הסתכלו עלי וחיכו לנשוך אותי.
לפני שידעתי, האינסטינקטים שלי נכנסו פנימה. לא היה אכפת לי אם בני האדם ראו - נתתי לטפרים שלי לצאת, וחותך את היצור המפחיד.
היצור יבב וקרע כשחתכתי את הצדדים שלו.
טפריו של מרפלוק החזיקו בהם אסונות. זה הביא כאבים, שיתוק וחום. רק מרפלוק היו חסינים מפניהם.
הסרתי את היצור ממני והתבוננתי כשהוא נופל על האדמה.
זחלתי לאחור אבל הפסקתי את כשהרגשתי את תחושת מוזרה מתפשטת בגבי.
שמעתי נהמה נוספת ונרתעתי לעצמי, וחשבתי שזה יצור אחר.
מייד הרגשתי חם ובטוח. לא היה לי מושג מי הוא, אבל אני מרגיש שאני לעולם לא רוצה לעזוב את זרועותיו החזקות, במיוחד כשהרגשתי ככה! עצמתי את עיניי ושמתי את ידי על שלו.
פניו נקברו בשקע צווארי וחמימות מילאה את חזי כשמחשבה אחת צצה בראשי.
בן זוג...
התנשמתי באותו הרגע שהנהמה המרגיעה נעשתה אגרסיבית בפתאומיות. ידיים מושכות בחולצה שאני לובש.
"בן זוג. שלי!" אמר הקול העמוק. הוא המשיך לשפשף את עצמו עליי, מה ששימח אותי. לא היה אכפת לי ברגע שבן זוגי היה בן אנוש. הייתי מאושר שמצאתי אותו! הוא שלי, הזיווג שלי.
הוא הסניף את צווארי, משאיר נשיקות פה ושם. הוא המשיך למלמל שאני שלו, הזיווג שלו, ולא יכלתי להסכים יותר.
לצערי יצאתי מעולם בו שקעתי כששמעתי צעקות.
מצמתי מתוך הערפל המלא והאפוריה שהייתי בה כשהסתכלתי על נאמג'ון שהיה כרוע אל היצור, צועק את שמו.
"ג'ין, ג'ין בייבי, תתעורר"
הוא צרח למחצה ונקב. מלטף את פניו של היצור. לא משנה מה הןא יעשה, ידעתי שזה יהיה חסר תועלת, היצור יהיה משותק במשך ימים ארוכים, או עד שהלך לאוקיאנוס להביא את המרכיבים לריפוי.
יכולתי לראות שנאמגון נמצא במצוקה רבה. בעודי בהיתי בו, נראה שהוא חש בזה והסתובב.
מים גם זלגו על פניו, כמו שקרה לי לפני מספר דקות. שמחתי לדעת שזה דבר אנושי, ולא הייתי איזה עוד אחד מוזר.
מבטו של נאמג'ון הפך למבט מלא שינאה. כעס מילא את תווי פניו כשהוא קם ונעמד על שתי רגלייו.
"אתה, מה עשית לו?"
הוא צעק, מביט בי בשנאה כה רבה. לא היית חושב שהוא היה נחמד אליי רק לפני כמה דקות.
פתחתי את פי אבל לא ידעתי מה לומר.
כשלא עניתי הוא נהם וצעד קדימה, גורם לבן זוגי להחזיר נהמה ולחזור לאחור.
