*מוקפא* טאהיונג הוא בתול ים שחי באוקיינוס ונהנה מהחיים כל עוד הוא יכול.
עם זאת, קשה להיות בשבט שלו, במיוחד כשהוא צריך לראות את כל הזוגות המזווגים המאושרים.
בסופו של דבר מספיק זה מספיק והוא עוזב את הבטיחות של שבטו עליו והולך לחפש את החצי השני שלו.
...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
-
הסערה נמשכה שעות. ניחתכתי ונחבלתי. ככל שיותר עמוק נקלעתי לסערה, בסופו של דבר הוא פגע בי איכשהו. בתור בתול ים אני יכול לעבור ריפוי מהיר אז לא הייתי מודאג מדי.
שמעתי סיפורים על דברים נוראיים שקרו לבתולות ים ובתולי ים שנקלעו לסערות. ותאמינו לי, זה לא ניגמר טוב.
הדבר האחרון שזכרתי היה זה שניתקלתי במשהו קשה והתעלפתי.
התעוררתי בתחושה בוערת בגרוני. זה היה מוזר לי. זה משהו שלא הרגשתי מעולם.
השתעלתי ושמעתי את חריקת הציפור. קמתי במהירות ופתחתי את עיניי.
התנשמתי בפחד. הייתי מוקף על ידי ... עצים? אני מעולם לא ראיתי עץ במציעות, ראיתי אותם רק בספרים.
הסתכלתי על עצמי וראיתי שעברתי לצורה האנושית שלי.
הייתי לבד, פגוע ומפוחד. ניסיתי לקום אך נפלתי חזרה כשרגלי לא יכלו להחזיק את עצמן.
מים החלו לצאת מעיניי. הייתי בהלם, מים מעולם לא יצאו מעיניי לפני כן.
האם זה היה דבר אנושי?
מכיוון שהמים יצאו מעיניי לא יכולתי לראות אז פשוט החלטתי לגבות בפחד.
היצור הניע את ראשו לעברי והתרחק לאט.
הקלה מילאה אותי כשהוא התחיל לעזוב. יצורי אדמה נראים מפחידים. אני לא רוצה למות לפני שהפגוש את החצי השני שלי!
הסתכלתי סביבי, היו עצים בכל מקום.
נתתי למים לזרום על לחיי מהמחשבה להיתקע כאן, בלי יכולת לזוז.
"שלום?"
קול עמוק נישמע מאזור העצים. משכתי את גופי לאחור, פחדתי מבני אדם, מעולם לא פגשתי או ראיתי אחד, אולי רק בספרים, זה היה מפחיד!
"יש מישהו שם?"
הקול קרא שוב, מתקרב. ייבבתי בפחד.
כדי שאני יגיד משהו? אולי הוא יכול לעזור לי?
ראיתי אותו מתהלך לעזור הקטן בו הייתי. הוא היה גבוה, עורו היה לבן ומעט חיוור והיה לו שיער סגול כהה. עיניו היו שחורות, הוא היה ניראה נחמד.
״אתה בסדר? איך הגעת לכאן?"
הוא שאל. ניקיתי את הגרון הבוער שלי, פשוט שמחתי לדעת אנגלית, ככה אוכל לתקשר איתו.
"הסערה..?"
אמרתי, סוג של שואל, אני בעצמי לא הייתי בטוח איך הגעתי לכאן. הוא הנהן בהבנה.
"הנה״
הוא אמר והושיט לי בד. לא ידעתי איך בני האדם קראו לסמרטוטים שהם לובשים כדי לכסות את גופם, אבל לקחתי את זה בשמחה, לא רציתי להרגיש יותר חשוף.
לבשתי את זה כמו שהוא עשה, וזה התאים לרגליים החדשות שלי. נאנחתי באושר.
"אתה יכול ללכת?"
הוא שאל אותי מושיט יד לעברי, גורם לי להבהל מעט.
הנדתי בראשי והוא הינהן.
"הנה, הרשה לי לעזור לך, אני חי ממש קרוב לכאן. זה כמו עיירה קטנה. אם אתה רוצה אוכל לקחת אותך בחזרה, יש לנו רופא שיכול לבדוק אם אתה בסדר, ואז נוכל ליצור קשר עם המשפחה שלך."
הוא אמר, לא הבנתי הרבה מילים אבל ידעתי מה זה ׳רופא׳, אז הסכמתי.
"בבקשה.."
אמרתי, עדיין עם תחושה בוערת בגרוני. הוא חייך והחל להתהלך לעבירי. הוא הושיט את ידו והרים אותי. יד אחת אוחזת בגבי והשניה ותומכת ברגליי.
