הם כמו ינג וייאנג 🖤💛

פרק 1

נ. מ ניקו
הוא ישב על מיטטתי במרפאה ולחץ לחיצה ספק חזקה ספק חלשה על שפתי תוך כך שלשונותינו מצטלבות אחת בשנייה. ואז הוא התנתק ממני והחל לצחוק, צחוק צלול , צלול ואמיתי. כשהבנתי על מה הוא צוחק התחלתי לצחוק גם אני אם אפשר לקרוא למה שעשיתי צחוק... זה היה בשלישי ליולי בערך ממש בתחילת הקיץ. איזה חמישים חצויים הגיעו היום, יש ים עבודה, מליון פצועים, ואנחנו יושבים ומתנשקים.
וויל נישק אותי עוד נשיקה יבשה ויצא לעזור מתוך הווילון הלבן שהיה סביב המיטה.
אני הייתי במרפאה בגלל שליפני בערך יומיים התעצבנתי כל כך על ילדה מפגרת, עד שיצאו זומבים ושלדים מהריצפה והתחילו להתקדם לעברה. כשויל סוף סוף הצליח לחדור לתוך התרנס שנמשכתי לתוכו הילדה כבר הייתה סגולה ( כן השלדים חנקו אותה ) ואני הייתי שקוף כמעט לגמרי, כן זה אני, ניקו די אנג'לו - עם הבריאות השברירית כמו עלה שלכת פריך. אהמ איפה הייתי? אה כן -
כשחזרתי לעצמי הבנתי שאני שקוף כמעט לחלוטין, וכמעט התעלפתי. וויל ניסה לתפוס אותי ולסחוב אותי למרפאה אבל הידיים שלו פשוט עברו דרכי, ואני פשוט קרסתי על הרצפה מעולף . התעוררתי וראיתי מולי את הפנים המוכרות של וויל ואת פניו הזקנות של כירון שדנו במצבי, די הייתי מובך מהסיטואציה המביכה ואמרתי להם שרק עם ריכוז גבוהה במיוחד שלי ועדינות מטורפת מצד וויל יהיה אפשר לסחוב אותי משם. כשוויל וכירון הבינו שזאת האופציה היחידה, הם אמרו "ששווה לנסות" ואני התרכזתי כל כולי בעוד וויל נזהר בהחלט הגענו למרפאה, לא היה פשוט לשים אותי על המיטה, אני פשוט עברתי מתוכה אז לכירון לא היו הרבה ברירות אלה לכשף את המיטה ואני הונחתי עליה. ההעברה חיסלה את כוחתי עד תום ואני שקעתי בשינה עמוקה. התעוררתי היום בבוקר וניסיתי להרים את ידי ללא הצלחה. ניסיתי לקרוא למישהו אבל במקום הקול שלי יצא מין צליל מוזר ומחוספס שקרא בשקט " מים? " דמות שלא שמתי לב אליה לידי קפצה, היא ישבה לידי ונראה ישנה. זה היה וויל, הוא הגיש לשפתי כוס מים ושפך את תכולתה לפי, המרגש היה נהדר, הרגשתי כאילו המים זורמים לי לקיבה ומשם אל כל הגוף, עברו כמה שעות עד שהתאוששתי, ועכשיו כבר יכולתי לשבת על המיטה בלי שנקודות שחורות ירצדו מול עיני. וויל ניסה לכעוס עלי אבל הסברתי לו שזה היה לא מכוון ושזה היה מין תראנס ששקעתי לתוכו. עורי כבר לא היה שקוף אלה הוא נראה יותר כמו זכוכית חלבית... ואז הודיתי לאלים שהבגדים נשארו עלי ולא חלפו דרכי, אחרת זה באמת היה מפדח... שמעתי מעבר לווילון את וויל צועק לעברם של אחיו להביא לו תחבושת מספר 2 לא כל כך הבנתי את שאר האמירות, אבל התגאיתי בפגם העיקרי של חבר שלי - עזרה לאחר. כל כך התגאיתי בו, כל כך שמחתי שיש לי אותו. ואז בן אפולו אחד פתח לי את הווילון וקטע את חוט המחשבות שלי, הרמתי עליו גבה, והוא רק אמר - " כן אני יודע שבעיקרון וויל אמור לטפל בך אבל יש המון פצועים מסובכיםורק וויל יודע איך לטפל בהם אז לבנתיים אני רק אבדוק לך חום, לחץ דם, ואחבר אותך לאינפוזיה. אה וגם אתה צריך לאכול" , הוא אמר והגיש לי חלה מתוקה עם ריבת תותים בפנים. הוצאתי את לשוני בגועל -" איכס אני לא אוכל את זה זה מתוק מדי"" אין מה לעשות אתה צריך סוכר, וזה מה שיעזור לך עם זה, אז תתמודד" אמר והצמיד לי ליד השמאלית מודד לחץ דם בצבע כחול, ואני נגסתי בחלה המתוקה שלי בהכנעה. כשגמרתי את החלה היה לי טעם של קיא בפה, אז ביקשתי ממטיאס ( זה שמו התברר) שיביא לי כוס מים, הוא שסיים את הבדיקות הלך להביא לי אחת. כשלגמתי מן הכוס הרגשתי את הטעם המגעיל של החלה בריבה שלי נשטף לתוך הקיבה שלי ומשאיר לי בפה טעם צלול כזה, נו אתם יודעים, טעם של מים קפואים. כשהסתכלתי על השעון שהיה תלוי על הקיר ממול ראיתי שהשעה עשר וגם החלו לעמעם את האורות במרפאה אז החלטתי ללכת לישון, למרות שבדרך כלל אני הולך לישון בשתיים עשרה אחד בלילה, נרדמתי מיד. ואיך לא - חלמתי חלום. בחלומי הייתי בטרטרוס שוב, מוקף בקבוצה ענקית של האראי על משטח אדום מבעבע, משתדל שלא להרוג אף אחת מהן אחרת הוא יחטוף קללה, והוא ברח חובט מדי פעם עם הצד הכהה של החרב שלו באחת האראי ומשתק אותה, הוא רואה עצמו רץ ורץ ורץ במשך קרוב לקילומטר עד שהאראי עזבו אותו, ואז הוא נתקל בבועה ענקית שהכילה בתוכה מפלצת כלשהי, ניקו שיסף אותה כדרכו - הוא שיסף עם חרבו כמה שיותר בועות כאלה, שיעקב אותן, את המפלצות, ואז הוא הועבר למקום אחר, הוא הועבר לריק אינסופי והוא קלט רק לאחר כמה שניות שהוא צורח את כל נשמתו, מוציא עם כל צליל קל לעג, עצב,וכעס, הוא בעצם הוציא את כל מה שישב לו על הנשמה כל כך הרבה שנים, הוא הוציא את הכאב שהוא חווה כשפרסי גילה לו שביאנקה מתה, את הכעס על אבא שלו שפשוט שכח ממנו במלון מטופש, הוא הוציא את הדמעות שלא יצאו לו מהעיניים כשקיללו אותו, ולעגו לו, ועם כל שניה שעוברת הוא הרגיש עוד קליפה של כאב מקולפת מהעור שלו, עוד קצת, הוא הרגיש איך הלב שלו נהיה קל מרגע לרגע, ואז הוא עבר חזרה לטרטרוס, בעוד הוא צורח ומתפתל מכאבים כי הוא בטעות הרג את אחת מן האראי, ואז משהו יציב וחזק טלטל אותו וקרא בשמו, לאט לאט ניקו החל לחזור למציאות, ואז וויל נישק אותו נשיקה חזקה ובטוחה, שבהחלט החזירה את ניקו למציאות, וניקו? הוא התמסר לנשיקה מצליב את לשונו לזו של וויל ופשוט שוכח מהכל, מכל הכאבים שעברו עליו בחלומו, הוא העביר את עצבעותיו הארוכות דרך שערו של וויל ופשוט נישק אותו. וויל התיישב על המיטה והמשיך לנשק אותו. לבסוף הם התנקתקו אחד מהשני בגלל שהיה חסר להם אוויר. וויל התחיל לדבר ראשון " ניקו אתה התחלת לצרוח מה קרה בחלום שלך? ניקו תיאר לוויל בפירוט רב על חלומו, ו-וויל פתאום התחיל לחייך הוא הרים את ניקו והחל לרוץ אתו אל עבר היער בעוד ניקו אוחז בכל כוחותיו בוויל ומתפלל לאלים לשאר בחיים, כשגמר להתפלל לכל 12 האולימפיים ולכל שאר האלים שהוא זוכר כדי לא למות, הוא פקח את עיניו והעז לפצות את פיו" אלים וויל אכפת לך להאט קצת?" ו-וויל ענה לו - " בפקודת רופא עלייך לפחד קצת" ואז הוא עצר בבום וכמעט הפיל אותי, היינו בקצה המרוחק ביותר, על יד מעיין קטן וטבעי מוקף עצים חוץ מפתח קטן שהשקיף על כל המחנה. וויל הסביר את עצמו - " מצאתנ את הפינה הזאת בשנה הראשונה שלי פה במחנה, ולא סיפרתי עליו לאף אחד, וויל הניח אותי על מפת פיקניק משובצת (שרק עכשיו שמתי לב עליה) והעין אותי על סלע גדול כמ עדיין לא הייתי מסוגל לשבת בכוחות עצמי, והתנשקנו, כשברקע השקיעה, התנשקנו. אני אומר לכם אפרודיטה בכבודה ובעצמה האריכה לנו את הנשיקה הרומנטית ושנינו פשוט שקענו לזה.

טוב אני יודעת שהסוף קיטצ'י כזה אבל לא נורא תתרגלו זה כנראה יהיה עיקר הפנפיק. השתדלתי מאוד לא לעשות אותם קיטצ'ים מדי אבל נראה לי שדי העברתי את המסר. ועכשיו לזמני העלאה של כל פרק:
טוב תקשיבו בגלל שאני ילדה חסרת חיים אני כנראה אעלה כל יום פרק ואם לא אז כל יומיים שלושה, אולי אני אעלה גם בשבתות אבל לא בטוח כי אני דתייה והכל.. אני ממש אשתדל להעלות פרקים באורך של לא פחות מאלף מילים אבל אם אני לא אצליח אני פשוט אפצה אתכם בפרק הבא. אז אני מקווה שאהבתם את הפנפיק אהמ ותתנו בהצבעה כי אלף חמישים וחמש מילים זה לא קצת, ולקח לי יותר משעה לכתוב הכל, אז כמו שאמרתי אני מקווה שנהניתם❤️❤️