נפילה פתאומית(פאנפיק על פרסי ג'קסון)

השיחה

נ.מ פרסי.

"אנחנו... אנחנו זוג." אמרתי.
אנחנו מהעבר הביטו בנו בהלם.
"מה?!" מילמלה אנבת' מהעבר.
"אממ... כן...." אמרה אנבת'.
הם הסתכלו עלינו כאילו אנחנו מטורפים.
"אתם משקרים." פסקה אנבת' מהעבר. "אין מצב שאני חברה של... של... של האידיוט הזה!" אמר בתוקף וזעם, והצביע עלי.
"הו, כאילו שזה פיקניק בשבילי!" אמר אני מהעבר.
אנבת' מהעבר נעצה בו מבט זעום.
"אתה מטומטם," אמרה בכעס.
" 'המטומטם' הזה הציל אותך כרגע ממוות," אמרה אנבת' מהווה בכעס. "את כולנו,"
"הייתי יכולה להסתדר בעצמי," אמרה אנבת' בצורה גאה לחלוטין.
הבזק זעם חלף על עיניה של אנבת' מהווה.
"ואני הייתי יכולה להיות פחות אנוכית בעבר שלי," אמרה אנבת' מהווה וקמה.
הם נעצו אחת בשניה מבט זועם.
"זהו זה," אמרה אנבת' מהעבר אחרי כמה רגעים. "אני עוזבת." אמרה בהחלטיות וקמה.
מבט של יאוש עלה על פניו של אני מהעבר, ומיהר להסתיר אותו.
הוא לא רצה שהחברה הכי טובה שלו, ובת זוגתו לעתיד, תלך.
"לא את לא," אמרה אנבת' מהווה ותפסה בכתפה.
"את תמותי."
אנבת' מהעבר נעצרה לרגע, ואז הסתובבה בזעם.
"לא אכפת לי!" צרחה. "מצידי למות מאשר להשאר איתך! אולי אני אנוכית, אבל את חסרת רגש לחלוטין,"
אנבת' מהעבר והדפה את אנבת' מהווה מעליה, והתכוונה ללכת.
גופה של אנבת' מהווה רעד מרב זועם.
חשבתי שהיא הולכת להתחיל לצרוח טוב, עליה, אבל היא רק נאנחה.
"תקשיבי," אמרה אנבת' מהווה באנחה. אנבת' מהעבר נעצרה.
"אני יודעת שלפעמים אני קשה, אבל אני עושה את זה לטובת כולנו. אני מהעבר, אולי כדאי שננהל שיחה קטנה."
___________________________________________

ישבנו אני מהעבר ואני מהווה, וחיכנו לשתי האנבת' שניהלו שיחה בפינה מרוחקת.
הייתה היינו שתיקה מביכה.
"אז...."מילמל אני מהעבר. "אנבת' ואתה... זאת אומרת אני מהעתיד ואנבת' מהעתיד, ניהיה זוג?"
"אממ... כן..." מילמלתי חזרה.
הבעת גועל עלתה על אני מהעבר.
"תינשום, זה יקרה רק בגיל שש עשרה," אמרתי.
"זה היה בטח... מאוד רומנטי..." הוא מילמל, הבעת הגועל עדיין על פניו.
"טוב, לא ממש." אמרתי. "הנשיקה הראשונה שלנו הייתה בלוע הר געש..."
אני מהעבר הביט בי לרגע.
"אתה צוחק." אמר.
גיחכתי.
"אין לך שום מושג עד כמה אתה טועה."
___________________________________________

נ.מ אנבת'.

"תפסיקי להתנהג כמו אמא!" צרחה עלי אני מהעבר.
"אני יכולה לדרוש גם שתפסיקי להתנהג באנוכיות!"
"חשבתי שאני אהיה טובה יותר בעתיד. אני לגמרי טעיתי." היא אמרה בערסיות.
"אני כן הפכתי להיות טובה יותר בעתיד." אמרתי בתוקפנות שקטה. "אני כבר לא חושבת רק על עצמי. אני הצלחתי להתגבר על גאוותי. אני נהייתי אמיצה יותר, וגיליתי לפרסי איך אני מרגישה. והכל, ואני מתכוונת הכל, אך ורק בזכותו."
"חה, חה!" אני מעבר ליגלגה. "את נסמכת עליו יותר מדי. אהבה היא עיוורון. תרדי ממנו."
בהיתי בה במבט ממושך.
לא האמנתי שאני מהעבר הייתה אומרת את זה. בעבר הייתי המון דברים. אבל ממש לא אחת כזאת. הייתי אנוכית מתגוננת הרבה ו...
מתגוננת הרבה.
הבנתי את זה עכשיו.
"את צודקת. אהבה היא עיוורון." אמרתי.
הבעת שביעות רצון עלתה על פניה.
"כמו אהבה שלך."
היא פערה עיניים, והיא נראת כאילו פגעתי בה בבטן.
"את מהעבר. אני מהעתיד. אני יודעת לגבי לוק. אני יודעת לגבי פרסי. ואני יודעת מעבר לזה. אני יודעת שנדלקת על לוק. אני יודעת שאת מתחילה להתאהב בפרסי. אני יודעת על כל העבר שלי, ועל כל העתיד.
את צודקת. יש אהבות שמעוורות. אבל האהבה שלי לפרסי ממקדת לי את הדרך. לא מעוורת אותה."
היא הרכינה ראש.
"תקשיבי, אני פה המבוגר האחראי, אז... רק באי נסתדר." אמרתי.
"גם פרסי הוא מבוגר אחראי!" צרחה עלי.
בהינו אחת בשניה.
"לא,תשכחי ממה שאמרתי. פרסי הוא ממש לא מבוגר אחראי."
היתה שתיקה לרגע.
"תיראי, אני רק רוצה להסתדר... טוב, עם עצמי. יש דברים שלא כדאי שתדעו עליכם מהעתיד אז... רק בואי נסתדר."
היא הנהנה ונאנחה.
"בסדר." אמרה בזעף.
"קדימה,כדאי שנלך לנוח."
היא הנהנה והלכה לעבר שני הפרסי, שכבר הדליקו מדורה והתכוננו לשינה.
נשארתי עומדת לרגע.
אני רבתי עם עצמי כרגע. זה ממש מוזר.
נאנחתי והלכתי לעבר המדורה שנהנים הקימו, וברגע שגופי נשכב על האדמה, נרדמתי.
___________________________________________

לא התגעגעתי להאדמה של הטרטרוס. ובמיוחד לא לסיוטים.
בחלומי העבר של בטרטרוס כיכב.
ראיתי את פרסי חונק את אלת האומללות ברעלים.
את בוב ודמסן מצילים אותנו מלמות.
ראיתי את שערי המוות.
ראיתי את הלילה.
את השדות.
את הדרקון.
את טרטרוס עצמו.
זה היה נורא.
אבל אז ראיתי מה שלא היה בעברי....
ראיתי מישהו חתוך לחתיכות בטרטרוס ואני ידעתי מי זה. זה היה.... זה היה.... קורונוס.

התעוררתי בבהלה.
משתנקת ומתנשפת.
פרסי עדיין ישן.
שיפשפתי את עיניי והסתכלתי סביב.
השתנקתי. מה שראיתי לא מצא חן בעיניי.
או יותר נכון מה שלא ראיתי.
רצתי לעבר פרסי וניערתי אותו.
"פרסי!" צרחתי עליו.
הוא שיפשף את עיניו, ובהה בי, עיניו סגורות למחצה.
"מממ..?" מילמל. "אנבת'... תני לישון..."
"פרסי! זה חשוב!" זעקתי.
הוא התיישב במהירות.
"מה? מה קרה?"
"אלא אנחנו מהעבר! הם כבר לא כאן. הם ברחו."