נפילה פתאומית(פאנפיק על פרסי ג'קסון)

חייה של אנבת'2

אחרי תישעה כיסאות שבורים, כמה אגרופים לפנים, ושני שולחנות הפוכים, הצלחתי סוף סוף להרגיע את הוריה של אנבת'.
גברת צ'ייס לגמה מכוס המים שלה, בידיים רועדות.
"אז אתה אומר שהגעתם מהעתיד, " אמרה.
"כן," אמרתי ברכות.
לידי, אנבת' שכבה על הספה, עדיין בלי הכרה, אבל כן חבושה, ופצעיה נרפאו לאט לאט.
"זה... קצת קשה לעקל את זה..." אמרה גברת צ'ייס.
"מרתק," אמר פרופסור צ'ייס. "היה צריך כמות גבוה של כוח והמון כוח רצון. אולי אפילו קסם... ספר לי עוד! זה מדהים!"
"זה לא מדהים!" אמרה גברת צ'ייס. "הילדה שלך-"
היא אמרה את זה כאילו זו מילה גסה. "-חזרה בזמן, עם עוד איזה ילד שהיא מכירה,ואנחנו עוזרים לה בכל זאת אחרי כל מה שעשתה לנו, ועוד אחרי שהיא ברחה מהבית!זה לא מדהים! זה ממש ממש לא מדהים!"
פרופסור צ'ייס בא לומר משהו, אבל אני הקדמתי אותו.
"זאת לא אשמתה שנמשכו אליה מפלצות!" אמרתי בזעם. "היא לא שולטת בזה!"
"לא אכפת לי," אמרה האמא החורגת של אנבת'. "היא סיכנה את המשפחה שלנו." היא אמרה את זה כאילו אנבת' היא לא חלק מהשפחה. כאילו היא כלום. ואז הבנתי כמה האמא החורגת של אנבת' היתה רשעה, והבנתי למה היא ברחה מהבית,
וכבר התחלתי לחשוב שגברת צ'ייס היא האמא החורגת של סינדרלה.
רציתי לצרוח עליה, אבל אז אנבת' זזה.
"אנבת'?" שאלתי. "את בסדר?"
עינה נפקחו בחטף.
היא קפצה עלי, והצמידה לגרוני סכין מטבח שהייתה על השולחן.
"אנבת'," נאנקתי. "זה אני,"
היא שמטה את הסכין, ונסוגה אחורה.
"מ-מה?" מילמלה, היא נגעה בראשה, "מה קרה לי? איפה אני?"
שיפשפתי את גרוני.
"נו, תיראו מי התעוררה," אמר גברת צ'ייס.
אנבת' נתנה לי מבט שואל.
"תקופת זמן?" שאלה.
"בערך אחרי שברחת מהבית," אמרתי.
"הו" מילמלה והתיישבה לצידי.
לרגע היתה שתיקה.
"את באה בלי לומר שלום?" אמרה גברת צ'ייס.
"אנבת' נעצה בה מבט ארוך ונצמדה אלי, נראה שהיא מרגישה רע מכל הסיפור הזה.
"אז אנבת'," המשיכה גברת צ'ייס. "מאיפה החוצפה הזאת לבוא לפה אחרי שברחת מהבית?"
"אוקיי, בוא נוריד קצת הילוך-" אמר פרופסור צ'ייס.
"בבקשה, פדריק," אמרה. "תן לי לדבר,"
אנבת' אחזה בידי בכוח.
"את סיכנת את כולנו, ברחת מהבית והבאת איתך ידיד." אמרה בתוקף. "את טענת שעכבישים תוקפים אותך, והפחדת את האחים שלך. את מפלצת אנבת'. מפלצת."
אנבת' רעדה כולה, לא ידעתי אם מאשמה או מכעס, אבל אני לא אתן דיברו כך לאנבת'.
נעמדתי בזעם.
"אל תדברי ככה לאנבת'!" אמרתי.
"פרסי-" אמרה אנבת', אבל אני קטעתי אותה.
"היא הצילה חיים רבים כל כך! היא גיבורה. לעומתך. ואתה," פניתי אל פרופסור צ'ייס. "אתה, אבא שלה, ואתה לא מגיב. אתה מניח לאישתך לעשות את זה לביתך. למה? למה?"
פרופסור צ'ייס לא הגיב.
דמעות מילאו את עיניה של אנבת', הבעה כעוסה מילאה גם היא את פניה, אך היא נשארה במקומה.
"אני רוצה לשאול אתכם, למה? למה אתם שונאים כל כך את אנבת'? למה?" אמרתי.
"פרסי בבקשה-"
"לא," אמרתי, "אני לא אתן שהם יפגעו בך ככה!"
אחד מהצינורות בבית התפוצץ, גברת צ'ייס פלטה צרחה, אבל לי לא היה אכפת, מצידי שכל הצינורות  בבית התפוצצו.
"תענו לי," אמרתי בתקיפות.
"היא סיכנה את בייתנו. בגלל זה." אמרה גברת צ'ייס.
"לא, זה לא רק זה." אמרתי. "יש עוד משהו."
"לא, אין." אמר  גברת צ'ייס.
פרופסור צ'ייס נאנח.
"כן, יש." אמר.
התישבתי על הספה.
"זה בגלל שהיא זכר לאתנה. ואנחנו לא רוצים אותה בחיינו." אמר פרופסור צ'ייס, אבל היה צער בקולו.
דמעות כעס מילאו את עיניה של אנבת'.
"אין לך מושג מה אתה אומר." אמרתי.
פרופסור צ'ייס לא הביט בי.
שתיקה שררה בחדר.
"אני הולכת להכין משהו לאכול," אמרה גברת צ'ייס, והשאירה אותנו לבד עם פרופסור צ'ייס.
אנבת' נעצה באביה מבט ארוך.
"אז," אמרה. "אני מבינה שאתה עדיין מאפשר לה לשלוט."
הוא עדיין לא ענה.
"ואתה עדיין מתבייש בזה שאני הבת שלך." המשיכה.
"את סיכנת את חיי המשפחה," אמר.
"זאת לא אשמתי שבתורה ילדה בת שבע, רדפו אחרי מפלצות!" אמרה אנבת'.
"זה לא משנה את העובדה!" אמר. "את סיכנת את כולנו!"
"אה, אז תאשים אותי בזה?" אמרה אנבת'. "כל פעם שתקפה מפלצת, אתם הגנתם על הילדים שלכם, שלא כללו אותי. אתם הגנתם עליהם ועלי לא. לא היה לכם אכפת!"
פרופסור צ'ייס לא הביט בה.
"והייתה גם הפעם שאני עוד רגע מתתי. מפלצת תקפה אותי. הייתי פצועה. לידך היה סכין מארד שמימי, מתנה מאתנה. אתה יודע בדיוק כמוני שאתה צלף מצוין. יכולת להרוג את המפלצת אם רק היית זורק את הסכין עליה. לא עשיתי את זה. פשוט ישבת שם והיסתכלת עלי עוד רגע נהרגת, ידעת שלא תיפגע. אבל לא עשית את זה. היה לי מזל שהצלחתי לצאת מזה בחיים.
פרופסור צ'ייס לא הביט בה.
"תעזבו." אמר פרופסור צ'ייס. "את והחבר שלך. עכשיו."
"זה מה שנעשה." אמרה אנבת'. "אבל לא לפני זה." היא הנהנה לעברי. ידעתי מה לעשות. הוצאתי את השיקוי, המעורבב עם סם ההרדמה.
"מה זה?" שאל פרופסור צ'ייס.
אנבת' לא ענתה, נתתי לה את השיקוי והיא התקדמה לעבר אביה.
"אנבת'?" שאל.
היא דחפה לפיו את השקוי, והוציאה אותו.
"אנבת'." אמר פרופסור צ'ייס, ואיבד את הכרתו.
היא בהתה באביה המועלף על הרצפה בעיניים דומעות.
"תישארי," אמרתי. "אני אלך."
היא הנהנה.
התקדמתי למטבח, שם גברת צ'ייס עמדה והכינה לה משהו לאכול.
התקדמתי לעברה ובידי היה את השיקוי.
"גברת צ'ייס." אמרתי.
"פרסי," היא נעצרה. "זה השם שלך. לא?"
הינהנתי.
"אני צריך למחוק לך את הזיכרון." אמרתי.
"סליחה?"
"אסור שתדעי על הדבר הזה, זה יכול לשנות את העתיד."
גברת צ'ייס בהתה בי, במבט ממשוך.
"אתה לא הידיד שלה, נכון? אתה החבר שלה."
הינהנתי.
"אני מופתעת שאתה רוצה להיות איתה בכלל." אמרה.
"אנבת' היא אדם טוב," אמרתי בתוקף.
"אולי, בעתיד." היא החזירה לי.
נעצתי בה מבט זועם.
"את יודעת," אמרתי. "שבאתי אליך בעתיד, חשבתי שאת אדם טוב, ואנבת' סתם מבלפט. טעיתי."
דחפתי לה את השיקוי לפה.
"תיזכור מה שאמרתי," אמרה גברת צ'ייס, והתמוטטה.
נאנחתי, רציתי לצרוח. היא דיברה כל כך רע לאנבת'.
אנבת' התקדמה לעברי.
"מכיוון שעדיין לא נגמר לנו הזמן, רוצה ללכת לטייל?" שאלה.
"בטח," אמרתי. "הילדים שלהם לא...?"
"הם יחזרו מאוחר מבית הספר, והם התעוררו עוד מעט."
חייכתי, ואנחנו יצאנו, והשארנו את הוריה של אנבת מעולפים, ואני אמרתי תודה שלא היו לי חיים קשים כמו של אנבת'. כי עכשיו הבנתי כמה היו שלה.
________________________________________

סליחה שלא העלתי מלא זמן!