הגיגים

פרק ד

1007 לסוף המלחמה, האקדמיה, אוונדל

" הבט אל האש, מה רב כוחה,
בוערת לוהבת, מרצדת אורה."

בניגוד לתשוקותיו של אליסיאל למנוחה, תלמידיו לא נהנו מאותה זכות. בשבילם היום רק התחיל. כל תלמיד שנשלח אל אליסיאל על מנת שיתפתח עדיין היה מחוייב להגיע לכל- או לפחות רוב שיעוריו הקודמים. המרצים היו מציאותיים: רוב התלמידים שנשלחו אל כיתת הרב מג חזרו לאחר מכן. חבל שתלמיד שטוב בכיתתו אך לא מספיק טוב לרב מג יפסיד בגלל הנסיון לשפר אותו. הדבר שימש מבחן נוסף לרב מג: מי ישרוד- מנטלית.

ליטא הקשיב לפטפוטים שעלו סביבו בזמן שאסף את חפציו, מספר דפים ועט. כולם שמעו שהיו כמה אבנים שסומנו באופן מיוחד, מכיון שהרשימו את הרב מג. על פי מה שזה נראה כרגע מהקולות המתרברבים שעלו סביבו אלו היו בערך כולם. משעשע. על פי ההגיון הרב מג לא סימן את כל האבנים, אלא אם כן זה היה מבחן כלשהו: אצל הרב מג אף פעם לא ניתן לדעת. ליטא שמע אגדה שהרב מג העיר פעם תלמיד תלמיד באמצע הלילה והכריח אותם לחזור על כל דבר שידעו על כישוף, כולל כל תאוריה ומשוואה משעממת. בבוקר התגלה שכולם היו במיטתם כל הלילה, והדבר היחיד שהעיד על כך שהדבר קרה כי כולם תיארו בדיוק את אותו הדבר. אליסיאל הכחיש את המעשה. בקריצה!. האיש בהחלט היה מוזר. בכל זאת: הגיוני לומר שרק מספר אבנים הרשימו אותו, ואם רק כמה תלמידים מסוימים הצליחו מי זה יכול להיות?. ליטא סקר את התלמידים: רונן לא, גם מי שעמד לידו-ריץ' לא, סוריס... גם רוב הסיכויים שלא, למרות שהוא בטוח הרשים את אליסיאל לפני זה כשענה על כל השאלות: ליטא בקושי זכר שמריוס עשה משהו נוסף חוץ מלגלות את תופעת השפעת המרחק על הכישוף. בעצם הגיוני עכשיו לומר שאם הוא גילה את זה אז הוא ינסח את זה במשוואה, למרות שלא היה כך במקרה של קיראיי,  היא ניסחה תאוריה מהפכנית שרק נכדתה הצליחה להוכיח שנכונה. מה התאוריה זה היה כבר מסובך מדי לזכירה, משהו שקשור למימדים, או אבנים. אכאון כמעט בטוח שכן: הוא היה גאון כל-כך עד שקרינתו נטפה הילת טיפשות על סביבתו רק כדי לחזק את חוכמתו. לא היה תחום אחד שבו הוא לא הצליח, בכלל זה אצל הרב מג. ליטא קיווה שכישוריו יתקרבו אל של אכאון, בינתיים הוא הסתיים בקנאה שגבלה בשנאה. לכל אחד יש את האנשים שאותם הוא שונא: אצל חלק אלו הם שמראים עד כמה אנחנו נחותים. אצל ליטא אכאון היה בראש הרשימה.

לא. לגבי השאר הוא בכלל לא היה בטוח. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. בכל מקרה האבנים של כולם היו בכיסים שלהם. היו כאלה שאולי היו מצפים שכמה ישנו את האבנים שלהם רק בשביל להרשים, אבל איש לא הסתכן. בכל רחבי האקדמיה היו שוטרים שדאגו שאיש לא יעשה ניסויים מחוץ לשיעורים, או למעבדות שיועדו לכך. השמועה אמרה שהחניכים המיועדים להיות שוטרים התקדמו בלימודיהם על פי כמות האנשים שהם תפסו. אמנם אליסיאל נתן להם אישור גורף  להתאמן: כל אחד הם לא פוגעים באף אחד, אבל הפחד עדיין נשאר מהעונשים שהוטלו עליהם בתחילת לימודיהם. הם אף פעם לא היו נחמדים.