מתרחש אחרי גיבורי האולימפוס אז השבעה בני 18, לפני גורלו של אפולו ובשנה החמישית בהוגוורטס.
נ.מ. הארי -
שמעתי דפיקות חזקות על הדלת של חדרי. "קום כבר!" דוד ורנון צעק. יצאתי מחדרי בפיג'מה שלי ולא האמנתי למראה עיניי. בסלון עמדו מר וגברת וויזלי, יחד עם רון ועם הרמיוני.
"מה אתם עושים פה??" קראתי בקול. מבלי לחכות לתשובה רצתי וחיבקתי את רון ואת הרמיוני. מר וויזלי התחיל להסביר לדוד ורנון ולדודה פטוניה שהוא צריך לקחת אותי לביתו. התרגשתי רק מעצם המחשבה על המחילה. האוכל הטוב, ושאף פעם לא משעמם.
בסך הכל שבוע אני אצל הדרסלים ואני כבר משועמם עד מוות דאדלי לא מפסיק להרביץ לי ואין לי דרך להתשמש בשום חפץ קסום. פתאום שמתי לב שהמזוודה שלי ארוזה מרחפת מאחורי גברת וויזלי והכלוב של הדוויג בידי.
חייכתי מאושר למראה הפרצוף האדום והשמן של דאדלי. ידעתי כמה הוא שונא שאני נהנה בקיץ ובאופן כללי. רצתי אל מחוץ לבית ליד רון.
הייתי מאושר.
אבל החיוך נמחק מפני בתוך מספר שניות.
"מר וויזלי," התחלתי לומר. "למה באתם לקחת אותי?" "אני אסביר הכל בבית." השיב לי אדון וויזלי. לא שלא שמחתי שאני הולך לבלות במחילה את הקיץ שלי, ויחד עם שני חברי הטובים, אבל זה פשוט נראה לי חשוד...
נכנסנו למכונית המעופפת ואני רון והרמיוני התחלנו בשיחה:
"אתם יודעים מה קרה?" שאלתי.
"אולי אבא סתם רצה שתבואו לקיץ... במיוחד אתה, הוא יודע שאתה סובל אצל המוגלגים" רון הרהר בקול. "אני מקווה שזה לא קשור לוול-וולדמורט." מלמלה הרמיוני. רון העווה את פניו למשמע השם. "אני ממש מקווה שלא." אמר. שלושתנו חווינו יותר קרבות מרוב הקוסמים הבוגרים, במיוחד אני. נראה לי שדי מיצינו את זה... למרות שידעתי שאני אהיה זה שיהרוג את וולדמורט על זה שרצח את הורי, חשבתי שאולי השנה זה קצת ירגע. זה די מטופש מצידי לחשוב ככה לאור זה שבשנה שעברה ראיתי אותו חוזר במו עיניי. רון, הרמיוני ודמבלדור היו בין היחידים שהאמינו לי. אהבתי אותם מאוד על כך. זאת תיהיה שנה קשה, אני יודע את זה. אני רק מקווה, שאולי לפחות יהיו קצת יותר אנשים שיתמכו בי.
נ.מ. אנבת' -
כירון אמר שאנחנו צריכים ללמד את כל החצויים החדשים ולבנות עוד ביתנים ו...
אני אתחיל מההתחלה...
כירון קרא לי, לפרסי, לליאו, לפייפר, לניקו, ולוויל. הוא ביקש שנודיע את מה שהוא אומר לנו גם לג'ייסון, הייזל, פרנק וריינה.
אז, הוא אמר שמתגייסים עוד המון חצויים ונצרים לשני המחנות ואנחנו צריכים לעזור להם להשתלב, ושהסאטירים מחפשים עוד חצויים ברחבי הארץ.
וכל זה בגלל המלחמה שעומדת לפרוץ, ואנחנו צריכים עוד כוחות.
עוד קצת אחורה...
רייצ'ל נפלה, ועשן ירקרק הסתחרר סביבה. ידעתי שעומדת להיות עכשיו עוד נבואה ופחדתי מזה.
היא התחילה:
המחנה הרומי יהיה תחת מתקפה,
וילד המוות יעבור החלפה.
הנצר של אדון השמיים,
יהרוג את אויבו מתחת למים.
-------------------------------------------------
כירון רצה שנגייס עוד חצויים ונעזור להם להתאקלם כדי לחסום את המתקפה על המחנה הרומי.
ולגבי ילד המוות, הוא חשש שניקו עומד להתחלף, כלומר, הוא שיער שניקו עומד להפוך למת.
לגבי שתי השורות האחרונות של הנבואה הוא לא ידע.
נ.מ. הרמיוני -
נכנסנו למחילה.
גברת וויזלי הגישה לנו כריכים ולימונדה ואדון וויזלי אמר שהוא צריך להסביר לנו משהו.
"תשמעו, ילדים, אני חייב להסביר לכם משהו. פרופסור דמבלדור דיבר איתי ואמר לי שידיד ותיק שלו וגם שלי, למעשה, זקוק ללוחמים, ואתם התגלתם כמתאימים. לידיד הזה שלנו, יש מחנה קיץ מיוחד לנערים שונים. נערים עם כוחות, אבל לא סתם. אלו צריכים להיות נערים שהם צאצאים של אלים יווניים, או רומים. כן כן, כל המיתולוגיות הללו שאתם מכירים נכונות,] בדרך זו או אחרת. הם קיבלו סוג של נבואה, שהמחנה הזה שלהם או משהו יותקף, והם זקוקים לחניכים בדחיפות. אה, אתם, כדאי שתדעו, גם כן נצרים של אלים. רון, אתה נצר של האל הרמס. הוא אבי, למען האמת. אל הגנבים והשליחים. הארי, אתה נצר של האל זאוס, הוא סבך מצד אביך והוא אל השחקים, הברקים והרעמים. כך הדברים בנושא. ואת, הרמיוני, את נצר של האלה הקטה. אמה של אימך. היא אלת הקסם. אלה משנית, יחסית, אך עוצמתית." אדון וויזלי סיפר. פערתי את עיני.
" "אז אנחנו צריכים ללכת למחנה הזה?" הארי שאל. "כן. אה! עוד משהו חשוב. אסור לכם לעשות קסמים. אתם יכולים לקחת שרביטים אבל רק למקרי חירום. תשמרו אל הזהות שלכם בסוד." השיב אדון וויזלי.
רון לא הוציא מילה מאז שהגענו לביתו וכרגע פשוט ישב עם פה פעור וכריך בידו.
YOU ARE READING
הארי במחנה החצויים
Fanfictionהארי, רון, והרמיוני מגלים על המיתולוגיה. קולטים שהם חלק ממנה. זה דבר אחד להיות תקועים במחנה קיץ משונה שלא יודעים עליו כלום, אבל זה דבר שני להיתקע בקרב עם קוסם האופל הגדול שרוצה להרוג את פוטר כבר שנים. השבעה וחבריהם חוששים מנבואה שמחליטה להיטפל אליהם...