השמיים הם כבר לא הגבול

פרק ראשון- נ.מ יערה

אני לא בוכה.
אני רוצה לבכות, מאוד רוצה לבכות, אבל אני לא בוכה.
הכרית ליד ידי כל כך רכה ומזמינה, חבילת הטישו על שולחן הכתיבה מחכה שאני אגמור אותה, הדלת הנעולה מבטיחה שאם אני אבכה אף אחת לא ישמע, אבל אני לא בוכה.
אני לא יכולה לבכות, בכי זה חולשה, ובמקום אליו אני הולכת אסור לי להרגיש חולשה.
אני מתיישבת על הכיסא שליד שולחן הכתיבה שלי ומניחה את ראשי על ידיי בהבעת יאוש, לפני חמש שנים, ו-4 וחצי חודשים אבא פוטר מהעבודה, אמא שלי עובדת בתור סופרת אבל אף הוצאה לא מוכנה לפרסם את הספרים שלה, אין לנו כל כך כסף לחיות.
ברור, הממשלה עוזרת, אבל היא לא נותנת מספיק כסף בשביל כל המשפחה.
היד שלי נוגעת בתצלום של איאן, איאן זה כוכב לכת שבני האדם גילו לפני 10 שנים, בהתחלה כולם התרגשו כולם אבל אז הם גילו את הג'ונלגים הנוראיים שיש שם, את החיות המוזרות ומסוכנות שהתקיימו עד היום רק בספרים, אז הם גילו שהכוכב בכלל לא נגיש.
אולי היה עדיף לשלוח לשם קבוצת מדענים, אולי כמה אנשי צבא וכמה בנאים, אבל זה מסוכן מידי.
לכן, פעם בשנה, כל מדינה שולחת את האיש שלדעתן/ם הכי מתאים לתפקיד (בדרך כלל כל מדינה שולחת פשוט את האיש היחיד שמתנדב).
אני לא חושבת שהאום באמת עושה את זה בשביל שמי שנשלח לשם ינגיש את איאן, אני חושבת שהם פשוט עושים את זה כדי שבני האדם לא יתעצבנו בזמן שהם חושבים על פתרון מתאים.
או שזו דרך להרוג אנשים.
בכל מקרה, בשנים הראשונות אף אחד לא התנדב, לכן כל מדינה נותנת לאנשים שמתנדבים סכום כסף גדול, מאוד גדול.
ואני רוצה את הכסף הזה, אני צריכה אותו.
אז מחר אני הולכת להתנדב.
נשאר לי רק לקוות שיעשו לי הלוויה יפה.

טוב אז הייייי
זה הסיפור הראשון שלי אז אממ תהיו עדינות/ים איתי
כן, יצא פרק ממש ממש ממש כושל אבל תשרדו
תכתבו לי בתגובות אם זה אורך סבבה בשביל שאני אדע לשאר הפרקים