השמיים הם כבר לא הגבול

נ.מ גיא המוש

(בקשר לכותרת, אני כל הזמן כותבת רק נ.מ גיא/יערה/אדק מה אז הרגשתי צורך להוסיף את המוש).

הם הוציאו אותי מהחללית, כל הכבוד להם באמת, אבל למה את יערה?
"כן אבא?" אני שואל כשהוא פונה לדבר אליי "רק תדאג שיאהבו אותך" הוא לא אומר דבר מלבד זה ומסמן משהו למישהו מאחורי.
אני שומע את החללית טסה לפני שאני מסתובב ורואה אותה, רחוקה וקטנה, בלעדיי.
"אבא מה קורה פה?" אני מסתובב לאבא שלי אבל הוא כבר לא שם.
אז אני מתקדם ליערה, היא נראית כל כך אבודה שאני מרגיש חובה לפחות לעמוד לידה "מה קורה פה? למה אנחנו לא שם?" יערה ישר תוקפת אותי במבול של שאלות, מצביעה על החללית, שכבר בקושי אפשר לראשות אותה. "אני... אני באמת לא יודע" הנחתי שהם לא יטיסו אותי, אבל יערה?
"את באמת היית אמורה להיות שם" אני יודע שהיא שמה לב שלא דיברתי על עצמי, אבל היא לא אומרת שום דבר. "אנחנו נטוס, נכון?" "כן" אבא שלי עונה במקומי, מסתבר שהוא עמד מאחורי, מי יודע כמה זמן.
"אתם תעלו לחללית הזאת" הוא מצביע על חללית שלא ידעתי שקיימת עד לרגע זה "ותטוסו לבד, רק שניכם" אני רואה את הבלבול על הפנים של יערה, היא לא בדיוק מנסה להסתיר אותו.
"רגע אבל..." אבא שלי הולך לפני שהיא מספיקה לגמור את המשפט, אז היא לא גומרת אותו.
"מתי לדעתך נטוס?" היא פונה אליי, אני מושך בכתפיים, אומר "כנראה מחר" ומתחילה ללכת לחדר שלי.
אבל היא הולכת אחריי. "איך אתה יודע? ומה ראש העולם אמר לך מקודם?" אני לא עונה לה, אבל כן מגביר את קצב ההליכה שלי. אבל זה לא עוצר אותה.
"מה הוא אמר לך?? זה קשור לזה?" אני עוצר בפתאומיות, ואומר "אני ממש לא חושב שאת רוצה לדעת את זה".
הפעם היא לא הולכת אחריי.
                            ........................
צדקתי.
אחרי 24 שעות בדיוק אני ויערה יושבים החללית ומקבליך תדרוך בפעם המי-יודע-כמה.
כשמה-שמו מסיים לתדרך אותנו הוא נותן ליערה קופסה, שאני לא מספיק מה יש בתוכה כי לי הוא נותן אוזנייה.
אני שם לעצמי את האוזנייה ואז הוא בודק שהאוזנייה יושבת עליי מושלם ומרסס איזה חומר שאני ממש לא רוצה לדעת איך קוראים לו.
עם יערה זה פחות פשוט, היא לא מצליחה לשים את האוזנייה, ועד שהיא שמה מסתבר שהיא שמה ממש גרוע, אז מה-שמו מנסה לעזור לה אבל היא לא מסכימה. ושוב לא מסכימה. ושוב לא מסכימה. עד שהיא מצליחה לשים את האוזנייה ומה-שמח רק מתקן כמה דברים אחרונים ומרסס הרבה יותר חומר עליה משהוא שם עליי. נו טוב.
עכשיו עושים לי תדרוך אישי, עם כל מיני דברים שאסור ליערה לדעת. כמו איך לדבר עם אבא שלי או מה התוכנית הגדולה או דברים כאלה.
ואני לא מבין כלום.
ואני מפחד לשאול.
אז אני מסתכל על יערה, גם לה עושים תדרוך, וברור שהיא הרבה יותר לחוצה ממני-האצבעות שלה מתופפות בעצבנות על הרגל שלה, הרגליים שלה פשוט קפואות, ובעיניים שלה יש כמויות עצומות של לחץ, בעצם, לא לחץ, תחושה עמוקה הרבה יותר מלחץ.
בסופו של דבר גומרים לי וליערה את התדרוך ומתחילים לבדוק בפעם האחרונה שהכל בסדר, ואז בודקים שוב בפעם האחרונה.
פתאום הלחץ משתלט עליי, ואני לא מסוגל לחשוב על כלום חוץ מעל זה שאנחנו טסים לאיאן. ואני באמת מנסה, אני מנסה לחשוב על הכל. הכל. הכל. רק לא איאן. רק לא זה שאני כנראה אמות. הכל.
אז אני חושב על מה שאכלתי לארוחת בוקר, אני לעולם לא אוכל יותר ארוחות בוקר בארמון! אז לא על הארוחת בוקר, על הסרבל המוזר והמציק שאני לובש, שאיתו אני הולך למות! אז לא על הסרבל שאני לובש, על המכתב שיערה כתבה אתמול למשפחה שלה, מכתב פרידה כי שנינו הולכים למות! אז לא על המכתב שהיא כתבה, על המכתבה שאני לא כתבתי.
ועכשיו זה סוף סוף מתחיל לעבוד, אני חושב על למה לא כתבתי מכתב, אבל אם הייתי כותב מכתב, למי הייתי כותב? אמא שלי מתה, אני בן יחיד, דוד שלי הוא הרשע בהתגלמותו וסבתא שלי שונאת אותי.
יש סיכוי שהייתי כותב לאבא? מה הייתי כותב לו? שאני אוהב אותו?
ואז אני נזכר במה שהוא אמר לי אתמול, רגע לפני שהחללית הראשונה לאיאן טסה "תוודא שיאהבו אותך". מה זה אומר?
אני חושב על זה. וחושב על זה. וחושב על זה. ואז מתחרט שחשבתי על זה. כי אני מבין.
זה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי.
למה חשבתי על זה בכלל.
היה עדיף לחשוב שאני עומד למות.
כי אז לפחות היה סיכוי לחיות.
אולי לא סיכוי, אבל אז הייתה תקווה.
עכשיו אני מבין מה הוא אמר.
וזהו. אני הולך למות.

טוב אז אני ממש מצטערת שהסוף של הפרק הי קצת... לא יודעת איך לקרוא לזה.
אני צריכה את העזרה שלכןם, אני רוצה לכתוב תקציר חדש אבל אני לא בטוחה שכדאי לי, אז תכתבו לי בתגובות אם כדאי לי.
וזהו, לילה טוב לכולןםם 3>