אנג'ל

פרק 4

המשכתי לקרוא בדאגה ובפחד על מה שעלול לקרות שם
״בשנים קודמות ילדים היו נעלמים מתוך בית היתומים ולא היו משאירים אפילו סימן לאיפה הם נעלמו או למה״
מה לעזאזל? איך המקום הזה עוד קיים? התחלתי להרגיש צמרמורת בגופי, רעדתי, קראתי לרופא והוא נכנס לחדר, ״מה קרה?״ הוא שאל, ללא חיוך הפעם
למה אני אמורה לעבור למקום הזה! אמרתי בצעקה, איך המקום הזה קיים!? דוד שלי לא יכול לאמץ אותי וזהו?!?!
הרופא לקח כמה צעדים אחורה ״מה לא ידעת?״ הוא אמר בתדהמה,
מה לא ידעתי? הרגשתי שאני מאבדת את השפיות.
״דוד שלך גרמי, לא יכול לאמץ אותך בגלל שבעברו הוא היה סוחר סמים והוציאו צו נגדו״
מה? הרגשתי את פי נפער ולא יכולתי לסגור אותו,
חשבתי שהוריך סיפרו לך...
הייתה שתיקה במשך דקה שלמה בחדר, רציתי לבכות, רציתי לחבק את ההורים שלי ושיגידו לי שכל זה לא קרה בכלל, הלואי שיכולתי להחזיר את הגלגל לאחור, דיי אנג'ל אמר קול בתוכי אין מה לעשות, מה שהיה נעשה, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור תצטרכי להתמודד עם הווה הקול צודק, אני חייבת להתמקד במה שקורה עכשיו. המשכתי לדף הבא במסמך זה נמצא שעתיים מכאן! זה בכלל לא בעיר! למה אני אמורה להיות שם? אין בית יתומים קרוב יותר?
התחלתי לבכות והמשכתי לדף הבא, אבל הוא היה ריק, הפכתי את צידו השני אבל בכל זאת לא ראיתי שום דבר.
פניתי לרופא שהיה בחדרי, הוא חיפש בארון מגבונים או משהו לא יודעת מה הבעיה שלו,
כן? ענה הרופא
אתה יודע אולי מתי אני משתחררת מפה? שאלתי, והצלחתי לעצור את הדמעות.
הרופא ניגש אלי עם חבילת מגבונים שמצא בארון, ואמר
מחר בבוקר אם הפצעים שלך יחלימו, את תצאי מכאן עם שני אנשים שיגיעו לחדרך וילוו אותך לביתך.
יופי! עניתי, בחיוך מזוייף
חשבתי שהרופא יעזוב אותי לנפשי, אבל הוא חזר עם מסכה על פניו ואמר הגיע הזמן לתפור את הפצעים שלך!
צמרמורת עברה בכל גופי הוא הביא שולחן מלא בכל מיני סכינים ומספרים ממתכת,
הוא ניגש אלי והיה אפשר לראות את החיוך הדבילי שלו מתחת למסכה,
והתחיל להוריד לי את התחבושת מהיד.

זה פרק ממש קצר את ההמשך אני אעשה בקרוב
אם אתם אוהבים את זה אז תראו לי שכן ותצביעו
תודה❤️