הנשם אותי

פרק 4

הנשם אותי – פרק רביעי

אחרי הטיהור בבית של פירס, ג'ייקוב לקח אותי למסעדה בווילג', לא כזה רחוק מהבית שלו לארוחת ערב – מקום קטן ונעים שככל הנראה היה מועדף שם.

"המקום שייך לקוסמים?" שאלתי אחרי שהזמנו את המנות. יישבתי בתא ממולו, המעיל הכבד והכפפות שלי נחו על הכיסא לידי.

ג'ייקוב משך קווצת שיער מפניו והנהן במהירות.

"בוא נדבר על היום," הוא אמר.

הסתכלתי עליו והנהנתי, שוב המום בצורה מטופשת מכמה יפה הוא היה. השפתיים שלו היו מלאות ובצבע אדום תמידי, כאילו הוא מצץ ונשך אותן כל היום. מה שיותר מאוחר הבנתי שזה אכן העניין. נהגתי לחשוב שהוא עשה את זה בכוונה כדי להקניט אותי, אבל לא.

זו הייתה משאלת לב שלי.

הוא לקח שלוק מהבירה שלו אז לקחתי גם אני, ולו רק כדי שיהיה לי משהו לעשות עם ידיי.

"אז אתה רגיש לקסם אפל," הוא אמר. "אתה חושב שזה בגלל ההורוקרוקס שבך?"

הפה שלי נפער. מעט מאוד אנשים ידעו על זה, אבל מקגונגל הייתה ביניהם.

ג'ייקוב רק משך בכתפיו, ללא ספק מבין מה עובר בראשי לפי הבעת הפנים שלי – משהו שהוא היה מאוד טוב בו ככל שעבר הזמן. "זה היה הכרחי שאדע."

"אני – זה לא שם יותר. זה לא נמצא בתוכי. אתה יודע את זה, נכון?"

ג'ייקוב הנהן. "כן, שיהיה. הורוקרוקס שהיה בך. יותר טוב?"

רציתי להוריד לו אחת, אבל עצרתי את עצמי. במקום גלגלתי את עיניי. "אני חושב שזו הסיבה, אולי. אוליבנדר אומר שזו הסיבה, בכל מקרה."

גבותיו של ג'ייקוב התרוממו. "יצרן השרביטים?"

"כן, יצרן השרביטים."

"אתה בעמדה שמקנה לך דיבור ישיר עם גאריק אוליבנדר?" ג'ייקוב שאל בקול שטוח.

הנהנתי.

ג'ייקוב נשען אחורה בכיסאו בזמן שהמלצר הגיש לנו את המנות על השולחן. "אני מניח שהשרביט שלך הוא של פאקינג אוליבנדר, מה?" הוא אמר ועיקם את אפו.

"אמ, כן? הוא נמצא ממש בסמטת דיאגון, לכולם יש שרביט של אולינבדר."

ג'ייקוב החליק את זה. "מזל מזדיין של אנגלים." הוא מלמל. "טוב, אז מה הוא אמר?"

סיפרתי לו מה הייתה התיאוריה של אוליבנדר, משמיט את החלק שבו הובהלתי חסר הכרה לקדוש מונגו. הוא ישב שם ובהה בי, עיניו החומות פעורות לרווחה ומנצנצות בהתרגשות. או שזה היה יראת כבוד? ממש לא רציתי שזה יהיה כבוד.

"זה לא כזה מיוחד," אמרתי ושיחקתי עם הפסטה פרימוורה שלי.

ג'ייקוב צחק קלות אבל לא הגיב.