נ.מ. פרנק
החברה שלי נולדה לפני 80 שנה. היא היתה ידידה של סבא רבא של אחד החברים שלי, והיא בת 13 וחצי. אז השנה, החלטנו ללמוד בתיכון בניו-יורק והסכמתי להעביר להייז שיעורים בסיסיים באיך מתקיימת החברה המודרנית.
שבוע שעבר, הלכנו לקולנוע, לפני שבועיים עשינו הכשרה מזורזת בתחבורה ציבורית, והרשימה ארוכה. השבוע, הלכנו לקניון. "אז אתה אומר לי שכאן יש עשרות חנויות שהן "סניפים" של רשתות-ענק ואנשים באים לכאן כי אם לא מוצאים בגד בחנות אחת אז מוצאים אותו בחנות אחרת?" אמרה הייזל בבלבול.
"כן. אבל אנשים מגיעים לכאן גם כדי לבלות ולהסתובב בין החנויות והדוכנים במזדרונות." אמרתי. "טוב, בואי ניכנס" בכניסה ראינו תא צילום. "מה זאת הקופסא הענקית הזאת?" הייזל שאלה. "זה תא צילום. מכניסים לכאן כסף, נכנסים לתא, והוא מצלם אותך." אמרתי. הייזל גרמה לדברים פשוטים להיראות מוזר.
"רוצה להיכנס?" שאלתי את הייזל. "אה, כן, למה לא?" נכנסנו."יש הפסקה של 5 שניות בין תמונה לתמונה." אמרתי, ונכנסנו. קליק. קליק. קליק. לפני חודשיים הסברתי להייזל שבימינו צריך לעשות פרצופים מוזרים שמצטלמים, אז היא ניסתה. יצאו לנו 3 תמונות: אחת ששתינו מחייכים, בשנייה נשקתי אותה על הלחי, ובשלישית הייזל הוציאה לשון, ואני עשיתי V עם האצבעות.
"אני אתלה את זה בדלת של הארונית שלי-" "אומרים לוקר הייז" הייזל צחקה. "טוב, אני כבר ממש רוצה לדעת מה זה 'סטאר בקס'" אמרה הייזל. "אוקיי, אוקיי, בואי". צחקתי. "בואי, נלך".
