השקט שאחרי הסערה

לילה של אימה

את הלילה הזה היא לא תשכח. הלילה בו בנה כמעט ומת, ואינה יודעת מה מצבו כלל. היא חיפשה אחר הרופא, מיואשת ומייחלת לראות את ילדה שלה. בעלה וילדיה נגררו אחריה, כמעט והתייאשו. היא הביטה בכל רופא ורופא, שאלה אותו היכן מחלקת הטיפול הנמרץ, אך כל תשובה בילבלה אותה יותר. ימינה וישר, אמר אחד. שמאלה, ישר, וימינה, אמר אחר. אף אחד מהם לא כיוון אותה למקום הנכון.

היא נעצרה, התיישבה בכיסא בחדר המתנה רנדומלי, וחיכתה. חיכתה שהרופא יתקשר. חיכתה שיגידו בחדשות משהו. פשוט חיכתה. כלום. השאלות התרוצצו במוחה, מה קורה לו עכשיו? מה עובר על בנה, עצמה ובשרה? מה הוא מרגיש? הוא חי בכלל?
לפתע הרגישה יד מלטפת את כתפה. היא סובבה את ראשה במהירות, וראתה בעלה, שהתייאש גם הוא. הוא לחש לה:
"אני מצטער... אנחנו נמצא אותו בסוף. אני מבטיח..." היא השעינה עליו את ראשה שכבד על כתפיה, והחלה לבכות. דבר שלא עשתה לעיתים קרובות כל כך.

למחרת בבוקר צלצל הטלפון, הרופא היה על הקו. "שלום..." נשמע קולו בוקע מהצד השני. "חיפשתי אחריך כל הלילה! איפה אתה??" שאלה, אבל אין קול ואין עונה. "ש...שלום? אתה כאן?" היא ניסתה לוודא שהוא שמע אותה. "יש לי... יש לי משהו לספר לך..." הוא המשיך בלחש. "איפה הוא? איפה אתה? אני רוצה לראות את הילד שלי".
"תגיעי לכניסה לבית החולים. אני אקח אותך אליו" קולו בקושי נשמע והוא ניתק.
"בראד. בראד!" היא העירה את בעלה. "הוא התקשר, בוא". הם העירו את ילדיהם ורצו אל הכניסה. שם מצאו את האדם לו חיכו כל הלילה הארוך והמתיש. "אני... אני..." כשראה אותם, לא ידע מה לומר. איך יספר להם? איך יגיד להורים שבנם הצעיר לא איתם עוד?
"אתה... מה?" שאלה האם המודאגת.
"אני... לא אוכל לקחת אתכם אליו. מצטער" לחש. "מה...? מה זאת אומרת?? תסתכל עליי דוקטור! לילה שלם שאני יודעת שבני יכול למות בכל רגע, אני מחפשת אחריך, אבל אתה לא עונה. וכשסוף סוף התקשרת אליי, אתה לא יכול לתת לי לראות אותו? סליחה, אבל אני, אל הילד שלי, אגיע בכל מחיר!"

"זו לא הסיבה!" הוא מיהר להשיב. "כל הלילה הייתי עסוק בלהציל את הבן שלך, את צריכה להודות לי!" פתח בהסברים. "לולא אני, הוא היה מת לפני הרבה זמן!"
"מת...?" שאלה כלא מבינה. "זו הסיבה? ניר... מת?" היא התרסקה על הרצפה. אוחזת ברגלו ולא מרפה. בוכה וצועקת את נשמתה. "לא לא לא! אין מצב! הילד שלי יותר חזק מזה! מה קרה לו?? מה עשית לו??" משכה באפה והמשיכה בבכי. היא כיווצה את פניה, התרוממה, ורצה אל מחוץ למבנה. משפחתה רצה אחריה, כולם בוכים, עצובים, כאוסים. ולרופא לא היו מילים, אבל הוא ידע, הם, בוכים לשווא.