השכן מהדירה ממול

פרק 13

***
שון שכב במיטה ועינייו פקוחות. השעה מאוחרת מאוד אבל הוא לא מצליח להרדם. הוא רק חושב על דרך להתחמק מסקוט והבריונים שלו ואיך לחיות חיים רגועים ושלווים בלי לברוח מאף אחד.
שון הסיט את השמיכה, קם למטבח ומילא כוס מיים. הוא לגם באיטיות והניח את הכוס על השולחן. קרן אור של פנס רחוב חדרה למטבח דרך החלון והוילון זז באיטיות מהרוח הסתווית שהתגנבה לדירה.
ומה יהיה עם רוזי? איך היא תסבול את סקוט בלי להפגע? איך היא תספוג את מה שהוא יכול להביא עליה? הרס ובלאגן הדירה היה רק איום קטנטן לעומת מה שהבריונים שלו מסוגלים לעשות לה.
שון חשב שרוזי ולולו הם בחורות קטנות בעיר גדולה ומאיימת כל כך, הן לא מתאימות לגור במקום כזה.
הוא צריך לחשוב על דרך למנוע נזק מהן. הוא מחבב את רוזי מאוד. הוא לא יכול להפרד ממנה, לא, זה בלתי אפשרי. אבל, אם רוזי תסכים להיות איתו, היא תצטרך לשאת את הבעיות שלו ולהיות איתו חלק בכל הסיפור המלוכלך הזה. היא לא אשמה בטיפשות הרגעית של העבר שלו, זה שייך אך ורק ולעבר שלו. שלו ושל מארק.
״הכל בסדר?״ שון שמע לפתע קול צרוד
״כן, כן. לא הצלחתי להרדם״ שון השיב אל מארק. מארק הינהן בהבנה והתקדם יחף אל המטבח והתיישב על אחד הכיסאות.
״גם אני. אני לא מפסיק לדמיין את לולו מלאה בחבורות על גופה והיא בוכה לעזרה ואני לא מסוגל לעזור לה. זה הורג אותי״ ידיו חופרות בשיערו.
״אתה יכול לשנות את זה,אתה יודע״ שון ענה. מארק הרים לרגע את ראשו.
״מה..? אתה מתכוון ל...?״
שון הינהן במרץ.
״לא! אני לא יכול! פשוט לא!״ מארק הרים את קולו בתוקפנות.
״אני לא מוצא דרך אחרת בכל אופן. אז אני שוקל אותה... הכל בשביל שרוזי לא תיפגע בגללי״ שון השלים עם התוצאה בכאב.
״אני לא יודע... אני לא מסוגל״ מארק חזר לחפור בשערותיו. הוא הביט על המפה המשובצת שכיסתה את השולחן העגול.
שון הבין אותו, הוא בעצמו צריך לקחת החלטה דומה אבל, איך עושים את זה?
״אני אחזור שוב לישון. נראה אם אני אצליח הפעם״ שון קם בעייפות. מארק הינהן וזרק לילה טוב. שון גיחך לעצמו לפני שנרדם, טוב כבר לא יהיה.
****
רוזי החליטה להגיד לו סופסוף. היא רוצה להיות עם שון. היא רוצה לתת לזה צ׳אנס. היא לא תפסיד כלום.
בצהריי היום, שהייתה בטוחה ששון חזר מהעבודה, היא התארגנה ופיזרה את שיערה כמו שהוא אוהב. רוזי יצאה מביתה ודפקה בדלתו.
״היי שון״ שפתיה נמתחו לחיוך קטנטן. הוא נתן לה מקום להכנס לדירתו.
״טוב שבאת. רציתי לדבר איתך״ הוא היה רציני ונוקשה. צמרמורת עבר בגבה של רוזי.
״טוב אז רציתי להגיד משהו״ היא התיישבה על הספה בסלון ושון התיישב לידה.
״לא, חכי. לפני שאת אומרת משהו תני לי להגיד״ הוא עצר אותה. גבה הזדקף והיא הביטה בו בפליאה.
״בסדר, תגיד״ היא הינהנה.
״רציתי להגיד ש... טוב, זה לא קל. אבל חשבתי על זה ו... אני לא חושב שאני בנוי לקשר רציני כרגע. אני בכלל לא יודע למה ביקשתי ממך לחשוב על זה.״ הוא הניח את ידו על משענת הספה.
״מה... מה זה אומר?״ רוזי שאלה. כעס החל להצטבר בחזה שלה.
״זה אומר שאת לא צריכה לחשוב על זה כי אני חשבתי על זה והגעתי למסקנה שאני לא רוצה להיות איתך״ הוא אמר בשלווה. זה עיצבן את רוזי. למה הוא אומר את זה כל כך בנינוחות?
היא פחדה שהוא יראה את ידיה הרועדות אז היא איגרפה אותם.
״מה זה אמור להביע? אתה מבקש להיות איתי ואז זורק אותי אחרי שהייתה לך הזדמנות לנשק אותי?״ היא קמה על רגליה והטיחה בו בכעס.
״רוזי, אני מבקש שתרגעי״ שון קם אחריה מתקדם אליה צעד,צעד כדי לנסות להרגיע אותה.
״איך יש לך זכות לבקש? איך יש לך את הזכות לכעוס עלי בכלל כשחשבתי שאתה משחק עם בחורות?״ דמעות ניקוו בעינייה.
״רוזי, נו... אל תעשי את זה יותר קשה״ שון נאנח. הוא בקושי הצליח להביט בה.
רוזי לקחה נשימה עמוקה. הדמעות נפלו מעינייה ללא שילטה אבל היא לא תיתן לו את העונג לראות אותה מייבבת לפניו.
שון רצה רק לחבק אותה באותו רגע ולהגיד לה שהוא סתם משקר, אבל הוא לא יכל.
״אתה פשוט אידיוט שלא שווה את זה״ היא יצאה מדירתו בטריקת דלת ונכנסה לחדרה.
היא הרגישה באותה רגע, אותה ילדה בתיכון שאף אחד לא רואה אותה, לאף אחד לא איכפת ממנה. היא חשבה שהיא עברה את זה. היא אחזה בכרית בכוח ותחבה את פניה בתוכה. מפרקי אצבעותיה נעשו לבנים מהחוזק שאצבעותיה לפתו בכרית.
היא עברה שתי מערכות יחסים מורכבות, התגברה על ההילדים שהתאכזרו אליה רק בגלל שהייתה שקטה וקצת שונה מכולם אז למה היא נותנת לבחור שלא מתחשב ברגשות של אף אחד מלבדו? היא לא הבינה את זה. אבל היא כן נותנת לו לפגוע בה, עובדה שהיא עכשיו מכורבלת לכדור ופניה תחובים בכרית כדי שאף אחד ואפילו עצמה לא ישמע אותה בוכה.
טריקת דלת הוציאה את רוזי ממחשבותיה, אבל היא לא טרחה להגיד שלום לדיירת היחידה בדירתה.
״אני בבית!״ קראה לולו.
כשלולו לא שמעה את קריאה החוזרת של רוזי היא נכנסה לחדרה ובדקה איפה היא מסתתרת.
״הנה את!״ חייכה לולו. חיוכה נעלם כעינייה גילו את רוזי שכובה ככדור והיא בוכה.
״רוזיי!״ לולו נכנסה במהירות והתיישבה לידה.
״מה קרה? למה את בוכה? את מי אני צריכה להרוג?״ לולו חזרה על המשפטים הרגילים מהתיכון וליטפה את ראשה.
״הוא.. הוא..״ רוזי לא הצליחה לבטא. לולו משכה אותה לחיבוק ארוך.
״דיי.. תפסיקיי...״ אמרה לו בשקט מלטפת את גבה במעגליים. רוזי התייפחה בשקט על כתפה מסכימה לקבל את ניחומי חברתה שהיו מוכרים אבל כל כך לא אהובים. היא לא אהבה להפגע ושלולו תסבול אותה במצב כזה.
״רוזי, לכי לשטוף פנים. אני אביא לך כוס מים ונדבר בסדר?״ לולו אחזה בצידי פניה ויישרה את מבטה אליה.
רוזי הנהנה בשקט וקמה ממטתה.