****
שבוע נוסף עבר על רוזי. היא יודעת שהיא אמורה לאהוב את טובי. היא יודעת שהיא לא אמורה לחשוב על שון. אבל זה לא מצליח לה. והכי גרוע, היא יודעת ששון הבין שהוא עירער אותה. איפשהו זה עשה לו טוב. לא מרוע, אלא הידיעה שיש בה עדיין משהו כלפיו והוא יותר חזק ממה שהוא חשב שיהיה.
בכל פעם שהיא מנשקת את טובי, המשפט ששון אמר לה מהדהד בראשה.
נמאס לה להדביק את החיוך הזה על הפנים ולשקר שהכל בסדר בכל פעם ששואל לשלומה.
רוזי החליטה להפרד ממנו. הרי לא רק לעצמה היא מנסה לשקר, אלא גם לו, ועל זה אי אפשר לסלוח.
בגלל זה היא שאלה את לולו מתי שון יוצא עם החברה שלו כדי שלא יהיה סיכוי קטנטן שמישהו יתפרץ לבית באמצע השיחה ואז היא קבעה פגישה אצלה בבית.
לולו הניחה יד מעודדת על כתפה בחיוך קטנטן ויצאה לדלת שממול.
רוזי הביטה במראה בפעם אחרונה, מעבירה קווצת שיער סוררת מפרצופה לאחורי אוזנה ואמרה לעצמה בפעם האחרונה לא לבכות. נקישה קלה נשמעה.
זהו, עכשיו זה הגיע. זה הרגע.
היא ניגשה לפתוח וראתה את פניו המחייכות של טובי.
״היי״ אמר בקלילות.
״היי, בוא תיכנס״ פינתה לו מקום. הוא התיישב על הספה בסלון. הטלוויזיה הייתה כבויה והשולחן היה נקי מלבד כמה מגזינים וספר אחד שנחו בקפידה בצד השולחן.
״רציתי לדבר איתך על משהו״ היא נשמה עמוק.
״דבר ראשון אני רוצה להגיד, שאתה אדם מיוחד. הספקתי להכיר אדם מתוק, עם לב רחב ומצחיק וחמוד.
הבעיה היא שאני נתקעתי בעבר. חשבתי שזה יעבור לי עם הזמן, שאני אלמד להתאהב בך. למדתי לאהוב אותך אבל כמה שניסיתי לא הצלחתי להתקדם יותר מזה״ היא לא ידעה מה לעשות עם ידיה, היא הרגישה כל כך מסורבלת.
״אני יודע״ הוא אמר לפתע. רוזי הזדקפה באחת כאילו משהו עקץ אותה.
״מה?״ היא פלטה
״אני יודע. אני רואה שהמחשבות שלך נודדות כשאני מדבר איתך או מנשק אותך. תהיתי לעצמי מתי תודי בזה״ טובי השיב בשקט.
״למה... למה לא אמרת כלום?״ היא שאלה בהיסוס.
״קוויתי שאולי באמת תתגברי. אני מודה שרציתי מאוד וניסיתי לשכנע את עצמי שזה יעבור לך. אבל כנראה שזה לא עבר.״ הוא חייך במבוכה מגרד את פדחתו.
״אז אתה לא כועס?״ רוזי שאלה כדי לוודא.
״ומה כעס יעזור? זה לא יועיל לאף אחד.״ השיב.
הגיוני.
״אני עדיין לא מבינה איך אתה לא כועס עליי. זה לא נשמע לי..״
״תקשיביי״ הוא עצר אותה.
״בפעם ההיא שניסיתי לנשק אותך בהתחלה, את ברחת כי נבהלת מהמעבר. זה היה חד מדי בשבילך. הסקתי שאת עדיין אוהבת את האקס שלך מי שזה לא יהיה, עד שאמרת לי את זה מפורשות. אחר כך שהתרגלת לא באמת הרגשתי שאנחנו זוג, התייחסת אלי בתור ידיד טוב עם נשיקות וכך זה היה עד היום. אני לא אכחיש ואשקר לך, אני אוהב אותך. התאהבתי בך בדייט הראשון שלנו, התאהבתי בצחוק שלך, בעיניים שלך, איך שאת מדברת בהתרגשות על משהו שראית או חווית. קיוויתי שאולי יום אחד את תתגברי עליו. אני רואה שלא. אבל לא פיתחתי צפיות גדולות, הבנתי את זה מהרגע הראשון״ טובי סיים בחיוך קטן ועיניים מבינות.
רוזי הבטיה בהלם בהבעה השלווה שעל פניו ולא התאפקה ופרצה בבכי.
״היי היי! למה את בוכה?״ טובי נבהל ממהר להביא לך טישו ולחבק אותה. רוזי אימצה את טובי אלי בחוזקה.
״למה אמרת את זה? זה לא מגיע לך. לא מגיע לי שתאהב אותי״ היא התייפכה על כתפו.
״אבל רוזי, זה קורה. אף בן אדם לא בוחר במי להתאהב ואי אפשר להלחם עם זה״ הוא ליטף את גבה.
״תפסיק עם המשפטים האלה... אני לא אפסיק לבכות בחיים״ היא ייבבה מאחורי גבו.
הם שתקו והיא בכתה מחובקת איתו הרבה זמן, היא לא יודעת בדיוק כמה.
רק לאחר שנרגעה היא עזבה אותו לאט לאט והביטה בו.
״חבל שאין הרבה כמוך היום. אתה פשוט מדהים״ היא ניסתה לחייך וקינחה את אפה.
״תראה מה זה, ואני עוד בכיתי, כאילו נפרדו ממני ולא ההפך״ צחוקם שבר את המתח באוויר.
״אבל על הידידות שלנו אני לא מוותר!״ הוא הזהיר אותה
״נהנתי מדיי מכדי לוותר על זה״ הוא חייך בשובבות.
״כמובן. אני אציק לך כמו שאף בחורה לא הציקה״ היא צחקה שוב מבין לשביליי הדמעות שהספיקו להתייבש כבר.
״כאילו שלא הצקת לי עד עכשיו״ הוא גילגל את עיניו והיא דחפה אותו.
״היי!״ היא קראה
״אבל אל תדאגי, את לא יותר מציקה מהאחיינית שלי באמצע בייביסיטר״ הוא קרץ.
״זהו! אתה גמור!״ רוזי קפצה עליו ושנהם צחקו.
YOU ARE READING
השכן מהדירה ממול
Teen Fictionרוזי היא בחורה ממוצעת, היא חיה בניו יורק ומתפרנסת ממכירת הציורים. יום אחד בחור צעיר עובר לדירה הריקה שממול לדירתה. היא לא יודעת עד כמה העיניינים יתחילו להסתבך.... ---- הוא התכופף לגובה עינייה ואמר בפשטות ״אני-אוהב-אותך״ מדגיש כל הבהרה.
